יש לי רעיון

 


הסיפור המוכר מכה שוב:

בעלה כבד שמיעה

והיא סובלת מאמונה שלמה

באונה השמאלית שלה מסתתרות דמעות

בתוך חדר ירוק כמו תה סיני

קצף עולה מתוך פין

ואני יושב במשרד ולא מצליח להתנער

   
   


 

קוף צעצוע מכני

גלגלי התעמולה יאכלו עצמם ובסוף תישאר שחוק כמו הטענות שלך.
אכלו לי ושתו לי היה נחמד בעבר, כיום אתה בוכה אחרי שכבר ניצחת.
הניצחון שלך קרה כשהיית כ״כ עסוק בלהתבכיין ששכחת להושיט יד אל מגש הכסף. לו רק היית חרוץ, פעלתן, יוצר בזכות עצמך, מתקיים מחיוב במקום משלילה, לו רק ידעת לשמוח במקום להלין כי לקחו לך הכל.
במקום להוביל בחרת ללכת במאסף, ללכת מסביב, להתאונן על הצרות הדמיוניות.
הענק המרושע לא תקף אותך אישית, עכשיו הוא מת ואתה מקפץ סביב הגופה וזועק על עוולות העבר.
הוא לא יקום משנתו, הוא לא יפצה אותך.
נפילתו העלתה לאוויר עננים של זהב ובמקום לעמול ולחקט אתה המשכת את ריקוד המלחמה שלך.
פעם דמיינתי שאתה גיבור.