יום שני, 16 ביוני 2014

קרפיון כל היום

לעיתים תחושה של נסיך ניגרי
במסעותיו אל המרכול
תר אחר טחינה אשר אינה מוצר של התנחלות
ובמקומה מוצא מרור

צור דף חדש

לעיתים תחושה של חרוב אפריקאי
במסעותיו אל נהר של שוקולד
תר אחר בית מרקחת פתוח
במקומו מוצא אכזבה

יום ראשון, 1 ביוני 2014

בחצות זה יגמר

פעם היה לי חבר
הוא צעק צעק
זאב זאב
בואו מהר
בחצות זה יגמר
הוא פירסם מודעה שהסבירה מתי חייו עומדים לבוא אל קיצם המצופה
זה היה בצהריים
לא מצופה כמו שוקולד זול עם צימקאו
משהו יותר טוב מזה
פתאום כולם הרגישו שוב הכל
אנשים הביעו עניין
מצופה כמו שהמוות שלו היה אמור לבוא מזמן
מצופה כמו עובדה מוגמרת
מצבר מלא דמעות ושארית עופרת
ואמא שלו חופרת
אבל זה לא נורא כ"כ
צפוי כמו אורובורוס שלא יודע לעצור את מה שבא
ובסוף הפתעה:
חי לחיות עוד יום ביחד עם כולם

יום שני, 12 במאי 2014

בבעלות אפסית

העיר הזאת שייכת לצעירים
היפים ריחניים
אנשים מן הניכר
ואנשים שיוצאים עם האופניים שלהם כדי ללכת לצידם
להפגש עם חברים ולדבר
לשתות בירה זולה ולצחוק בקול רם
אין בה מקום לאנשים עייפים
עייפים מאוד
מאוד עייפים
בייחוד לא בערב
כשהמדרכות מלאות בשמחת חיים מהולה בשתן
ואתה יושב לך על הספה וחושב על כלום
מתחבא כמו שולחן סנוקר במאחורה של מכולת ברחוב הקונגרס
כל כך עייף
בקושי יש לך מספיק רוק בתוך הפה
לפלוט סמוכטה של זלזול כלפי הפרצופים האמנותיים שלהם
שהקדוש ברוך הוא ישלם להם ובגדול
ואתה תוסיף טיפ
שיהיה לתרופות

ינשוף אוכל תולעת ריחנית

קראתי כתבה על ילד מפגר הקשור בחבל
רגע לפני כן חשבתי על כל הירקות השונים והריחות שלהם
כמה רגעם לפני כן עשיתי טרור שקט
הייתה שיחה שנחלצתי ממנה
הכל תוך כדי עבודה

סירבתי ללכת לארוחת צהריים
אני לא רעב כרגע
אבל בראש שלי עדיין רצים ירקות שונים
עכשיו כבר אין להם ריח
קבוצה גדולה של אנשים עוברת מתחת לחלון והם כולם צועקים "סחטיקה" בעודם מברכים מישהו על מעשה שעשה
אני עדיין חושב על פרצוף מעצבן
הוא מעצבן אותי

בעודי מכין דין וחשבון מפורט בגיליון אינסופי - דמות עוברת במסדרון
רגליו הקטנות מקישות על רצפת הכאילו-פרקט
הוא נכנס לחדר ושואל שאלה
יש לו משקפיים
גם הוא מעצבן
סוג של ירק
הזעם מתגבר ככל שקולו עולה
זה עוד יום במשרד
אני רוצה הביתה

מעבר לקיר יש ציפצוף

יום חמישי, 1 במאי 2014

שלום רב מדבר אני

אולי תרצה מוצר
שיש לי במקרה
יש לי אותו כאן
במכנסיים
פיתוח עסקי זה השם השני שלי
דם הוא חומר סיכה מהטבע
קידום אתרים אורגני
נקודה קום
קום וצא מהחדר
יא אפס

פאלי - אין לי מושג מה אני עושה

שפת גוף- חלק א'

ברוכים הבאים לעולם הסימנים והתמרורים, העולם אליו מגיע כל אדם באשר הוא לאחר שעובר את המבחן הראשון במשחק הזיווגים, קביעת הדייט הראשון. רוב האנשים שמגיעים לשלב הזה, לא באים מוכנים, ולכן רבים המקרים בהם הם מתקשים לקרוא את הסימנים כמו שצריך. לכן, כתבה זו אמורה לעזור לכל אלה שהחליטו לגשת לתיאוריה וללמוד קצת לקרוא תמרורים לפני.

נתחיל קודם במזל טוב, הצלחתם להפעיל את הקסם שלכם על הבחורה והיא הסכימה להיפגש אתכם לדרינק לא מחייב. יש שיקראו לזה "דייט", זה לא משנה באמת. למעשה, ככל שתמהרו להגדיר את המפגש הראשון, כך הדבר יראה לכם יותר בעל משמעות ואתם תלחצו יותר, לכן עדיף לא לנסות להגדיר את המפגש הזה.

כמובן שרמת הצלחת המפגש הראשון תלויה בסופו של דבר בכם; אם יש כימיה, אם יש לכם על מה לדבר, אם אתם מרבים להסכים על אותם דברים, אם יש לכם תחביבים משותפים וכו'. אבל לפעמים לא תמיד קל לשני הצדדים להיפתח בפגישה הראשונה והרבה פעמים יש לחץ והתרגשות. לכן לפעמים תמצאו את עצמכם מדברים על דברים שבכלל לא חשבתם שאתם מסוגלים לדבר עליהם, מנסים להיחלץ משתיקות מביכות על-ידי בדיחות מעושות, ובאופן כללי לא זורמים בשיחה מהסיבות הלא נכונות. לכן, לדעת לקרוא את שפת הגוף של הצד השני, זהו כלי עזר מאוד חשוב כדי לדעת גם לקרוא את המפגש כולו ובמיוחד לדעת איזה רושם אתם משאירים על הצד השני. אז למזלכם הכנו את המילון המלא לשפת הסימנים והגוף.

נתחיל עם כמה סימני מפתח שקיימים בכל מפגש בין אנשים:

קשר עין – ניתן לדעת הרבה על בחורה מהצורה בה היא מתבוננת. אם עיניה כל הזמן נמצאות בתזוזה מתמדת ובוחנות לא רק אותך אלא גם את הסביבה, תהיה בטוח שאתה לא הבן אדם היחיד שנמצא תחת מעקב. לא קשה לזהות מצב כזה, ולכן רצוי לשאול אותה שאלות טיפה יותר אישיות, כאלה שיגרמו לה להתחבר אל עצמה יותר ואולי אפילו "לשפוך" את עצמה או לשתף אותך במחשבות. מאחר וזהו מפגש ראשון רצוי לא להיכנס יותר מדי לפרטים אישיים, לדוגמא אם אתה שם לב שהיא מזמינה סלט ומבקשת להוציא מרכיב כלשהו, תוכל להתעניין בסיבה לכך, בטוח יש לה סיפור מאחורי זה.

לעומת זאת, יכול להיות באותה מידה מצב בו כאשר אתם מדברים היא נוהגת להשפיל מבט, לבחון את העצמים שמונחים על השולחן יותר מאשר אותך, וגם כאשר היא מישירה אליך מבט הוא לא מתמשך יותר משניה, אז כנראה שמדובר בבחורה ביישנית שאולי מפחדת להיחשף. במצב כזה, רצוי להתנהג בדיוק ההפך, לא לשאול שאלות אישיות, לנסות להשרות עליה אווירה קלילה, אולי לשאול אותה איזו מוזיקה היא אוהבת לשמוע, שאלה אישית אבל לא מחייבת יותר מדי [מה גם שאתם עלולים לגלות שיש לכם טעם מוזיקלי דומה]. כמובן שאם במהלך הפגישה היא מרוכזת בכם והמבט היחידי שהיא זורקת אל עבר החדר זה כשהיא מחפשת את השירותים, אז מצבכם טוב, זה אומר שאתם מצליחים לעניין אותה [או שהקולורבי תקוע לכם בין השיניים].

תנועות ראש- לא הרבה יודעים שתנועות הראש יכולות לשקף אופי של בן אדם. כמובן שלא מדובר פה במדע מדוייק, אבל ישנם כמה מקרים בהם תוכל להיות כמעט בטוח מה עומד מולך:

אם בזמן שאתה מדבר על עצמך הבחורה מניעה את ראשה בחיוב, סימן שהיא מגלה בך עניין וכנראה שהיא גם תתעניין במה שיש לך להגיד בהמשך המפגש.

החלפתם כבר כמה מילים, עברו עשרים דקות, אתם ממשיכים לדבר אבל פתאום אתה שם לב שגבה הזקוף התעקם מעט ועכשיו ראשה מונח על הידיים – נורה אדומה. הבחורה כנראה איבדה עניין, היא הבינה שהשיא של המפגש היה כשאמרת שאתה אוהב לצלול [אבל מיד אחר כך הכרזת בפה מלא אורז שאתה מפחד מדגים]. סיטואציה כזאת היא נורא רגישה שכן, אם אתה תופס אותה כשהיא בהתהוותה אז אולי עוד תוכל להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את העניין לשיחה. אך נדירים המקרים בהם עוד תוכל להציל את המצב. ואולי היא כבר פצחה בחלומות בהקיץ על הרגע בו אתם נפרדים לשלום.

אם במהלך השיחה היא מתגרדת קלות מתחת לאוזן –יכול מאוד להיות שהיא מטילה פקפוק במה שאתה אומר. כאשר אדם משחק איתן הוא חש בחוסר אמינות מסוימת, יכול להיות שמשהו מפריע לו. מצב כזה נורא קל לתמרון, פשוט להעביר נושא.

ידיים- הידיים הן כלי התבטאות נוסף וחשוב מאוד. הרבה פעמים כאשר אנו מדברים גם בלי לשים לב, אנחנו משתמשים בידיים כדי להמחיש את המחשבות והרגשות שלנו. לכן הידיים יכולות לעזור לנו מאוד להבין מה קורה אצלה בראש.

הסתרת הידיים מתחת לשולחן, החבאתן בתוך הכיסים או מאחורי הגב, יכולה לרמז על הסתייגות כלשהי מצידה. יכול להיות שהיא לא מוכנה לחשוף את עצמה עדיין, להיפתח בפניך. דבר כזה לא אמור להוות מכשול כלשהו, אתם רק בפגישה הראשונה, אל תתייחסו לכך יותר מדי.

רקיעה עם האצבעות על השולחן, התעסקות בלתי פוסקת בחפצים, במיוחד אם זה בפלאפון [לבדוק מה השעה, אולי מישהו התקשר אליה והיא לא שמה לב] בהחלט יכולה להעיד על השתעממות ועל חוסר סבלנות. אולי כדאי לחתוך את הפגישה כמה שיותר מהר, יכול להיות שאולי אתה פשוט לא מוצא חן בעיניה. אין צורך לקחת את זה בצורה אישית.

כפות ידיים משולבות על השולחן – עד עכשיו היא שלמה עם מה שקורה, אתה אפילו די מושך בעיניה.

צורת ישיבה- ישנם כאלה שמעדיפים לשבת זקוף ויש כאלה שנוח להם להיעזר במשענת ליציבות. הכל הולך. בדרך כלל נורא קשה לקבוע על מצבו של הבן אדם על פי צורת ישיבתו.

בואו נניח לדוגמא שהבחורה שמולך יושבת זקוף עם הכתפיים ישרות. יכול להיות שהיא מרגישה במעין מבחן קבלה, וממש כמו בראיון עבודה, יודעת שיציבות מראה על נכונות מצידה והיא כן מתעניינת בך.

אבל יכול להיות שבאותה מידה מדובר בבחורה שכבר יודעת שהפגישה לא תוביל לשום מקום מעבר ל"מממ ביי", ומראש סוגרת את עצמה מפניך. אותה ישיבה זקופה מראה על קשיחות וחוסר רכות.

לעומת זאת, בחורה שיושבת כאילו שהיא נמצאת בזולה, גם לאו דווקא רוצה לשמוע את מה שיש לך להגיד, היא כבר הבינה מראש שאתה לא הטיפוס שעושה לה את זה, ודאגה מראש להתמקם בצורה הכי נוחה כדי שהדייט יעבור כמה שיותר מהר ובצורה הכי נוחה, פיזית, שיש. לכן, הימנעו מלהתייחס לזה בתור קריטריון מכריע, אלא רק כסימן נוסף בין סימנים אחרים שמעידים על חוסר עניין.

שפת גוף למתקדמים

עכשיו נעבור לחלק השני שהוא כבר יותר למתקדמים, שיודעים כבר להבחין בין הסיטואציות השונות, אבל מתקשים לקלוט מסרים שהם טיפה יותר מורכבים מהרמת כתפיים [סימן של ויתור]. כל מי שהמילה מין מביכה אותו, מוזמן לדלג.

שפת גוף ומהי אומרת על המיניות של הבחורה:

למעשה כל תנועה יכולה להתפרש כמינית, אפילו לחטט באף יכול להפרש כמשהו פאלי. המטרה שלנו פה היא לא לנחש אם היא בקטע שלך או לא, אלא לדעת אם מדובר בבחורה רעבה או פחות רעבה.

אמנם לפני כן ייחסנו לאוזניים משמעות שלילית, אך הפעם, הן משחקות דווקא את הדמות הטובה יותר. עניין של כמה מילימטרים שעושים את כל ההבדל. אם מקודם היא גרדה מתחת לאוזן והיה לה ספק לגביך אבל עכשיו היא משחקת עם תנוך האוזן, כנראה שהיא שינתה את הגישה שלה כלפייך ויש לה עניין רב בך. תנועה זו מעידה על רצון לנגיעה, על כמיהה למגע מתמשך. כמו כן, תנועה זאת בדרך כלל גם מלווה בשפשוף הידיים. זהו החבל הדק שבין מיניות ותשוקתיות לבין חוסר ביטחון, כמו לדוגמא הרצון לאשר לעצמה שהיא בסדר ואתה כן חושב שהשפמפם שהיא שכחה להוריד הוא דווקא חמוד.

הומלס

פרק א'
בשעות המאוחרות של הלילה הייתי מתהלך בעיר, מביט באורות בוקעים מכלאם בירכתי המכוניות, בעמודי תאורה, אי שם בשמיים, לכודים. ועם זאת כשהבטתי באורות ידעתי שהאורות הם שהביטו בי ואני רק הסתכלתי חזרה. המציאות היתה עגומה, בכל יום היה לי שקל פחות, אם לא יותר פחות, והחיים ברחוב הוכיחו עליי סימניהם כבר, לאחר סה"כ 3 חודשים ללא קורת גג. כשהייתי צריך לישון הייתי בוחר סימטה חמימה ב"בסיס הבית", כפי שקראנו לאיזור של אלנבי, בין הטיילת לרחוב העליה. דבר אחד היה ברור לנו, לכל תושבי הרחוב, לתחנה התת קרקעית בכניסה של אלנבי אף אחד לא נכנס. גם למקום הזה היה כינוי, אבל זה לא כינוי שאנחנו המצאנו אלא אנשי הקירות, תושבי הבתים. בקרירות הם קראו למקום "המקום אליו הומלסים הולכים למות", כי מי שנכנס לשם לא יוצא. הקירות מפוייחים, מלאי כתובות גרפיטי בסגנון "היטלר צדק" "רבין דובון אכפת לי" "מכיבוש נפטרים רק בהמלחה".
לכל הומלס יש את הקטע שלו, מעין טריידמארק שמייחד אותם מכל השאר. לשאול שאשא מהפינה של אלנבי-בלפור היה תמיד שלט קרטון דהוי שכתוב עליו "צריך לחזור לחללית, כל תרומה תקדם במצווה לקראת אלפא סנטאורי שליט"א". לווווווה היה את המשחק של הקוביה בתוך ה3 כוסות, רק שהיו לו 3 קוביות, 3 כוסות וכולן היו ממוגנטות אז אף אחד לא יכל לנצח, הוא היה מרוויח די הרבה עד שהתחיל למגנט בעצמו דברים ונעלם יום אחד, יש אומרים שפסל הברזל שנמצא מאחורי התחנה המרכזית זה בעצם הוא. ואני? אני לא חשוב, אני סתם אספתי עטיפות של חטיפים והדבקתי את כולם בקולאז'ים ברחבי העיר. עיצבתי את ג'ורג' בוש, את היטלר, את ברק, אפילו את לנין. מטרה? לא היתה לזה מטרה, מלבד להפיק משהו בכלום, לצבוע את האפור.
בחודש השלישי, מדי יום כשהייתי מתעורר החלתי להרגיש את העיר משתנה סביבי, מתעצמת ומתכווצת, את הבניינים מתקרבים זה לזה, נאנו-מילימטר בכל פעם, לוקחים כל אחד ביס מהסמטאות והרחובות שמפרידים ביניהם. בדמיוני הגבולות הברורים בין מציאות לדמיון היו מצויירים בלבד, מה שבמוחם הישר של אנשים נראה ברור וחקוק, התגלה בעיניי כאסופה של קווים משורטטים, כמו ניסיון עילג לפתור מבוך על ידי הקפתו מהכניסה ליציאה, בלי לעבור במסדרונות.

פרק ב
לאחר מספר חודשים ברחוב אתה מתחיל להבחין בדפוסים של האנשים שרק חולפים בו. יותר מזאת, אתה מתחיל להבחין בדפוסים כלליים יותר, החרדה הלא מודעת המסתתרת במעשיהם של אנשים. הם היו צועדים מהר יותר, דוחפים חזק יותר בתור לאוטובוס. גם חפצים וחיות הפגינו אותות התקופה. הציפורים נראו פחות ופחות, ואף בכותרות העיתונים לא נראה להם סימן, כאילו אף אחד לא הבחין בשינוי שהעיר החלה בעצמה. הספסלים של אלנבי החלו לנדוד לעבר האיזורים החמים יותר של פלורנטין, מתקדמים בצעדים כמעט דמיוניים, במסע שהיה נמשך כ200,000 שנים, אם לא היתה רעידת האדמה ששברה את הקיר ופתחה את האיזור מעבר למקום אליו הומלסים הולכים למות.

פרק ג
ישנתי לי, עטוף היטב בעותק של יום שישי של הארץ. חלמתי על סוסים רצים בשדות אדומים נחיריהם מתרחבים בבהלה, השמיים מאחוריהם מבעבעים בתהילה רדיואקטיבית, צבעים בלתי סבירים חולפים מהשמיים אל האופק, מהאופק אל השדות האדומים, מהשדות האדומים אל הסוסים, ומסוסים אל דמיוני, התעוררתי בבהלה, לרגע שדה הראיה שלי הכיל רק ערבוב של כתום סגול חום וירוק. לאחר מספר דקות של התנשפות ואף הקאה יבשה הצלחתי לחזור לעולם ומציאותו, השמיים עוד היו חצי כהים והשמש עוד בקושי החלה לעלות, אז חזרתי לישון.

פרק ד'
התעוררתי לצלילי תל אביב החיה, האנשים המתרוצצים והמכוניות המיללות, בהבזק של הבנה, ראיתי את כל המתרחש בתקופה האחרונה, את כל הדפוסים ואיך הם מתחברים זה לזה, לרגע הבנתי הכל, ואז תשומת ליבי נתפסה על ידי משהו מנצsנץ מתעופף לכיווני, והתובנה נעלמה כשם שבאה. שכחתי ממנה לגמרי וקמתי בריצה אחרי הדבר המנצנץ, מורגל כבר לעטיפות איכותיות שעפות להן ככה ברוח ורק צריך להתמיד אחריהן ולתפוס אותן, מהפינה של נחלת בנימין עד התחלת רחוב העליה רצתי אחרי העטיפה, בדמיוני צעדיי הזריזים בשילוב עם צלילי המכוניות והפסיעות של האנשים האחרים על המדרכה השתלבו למעין מקצב שבטי אבל באותם רגעים זה היה רק אני נגד השקית. בכל צעד התקרבתי יותר והשקית התרחקה יותר, ככל שהתקרבנו לרחוב העליה גירדה בתודעתי תחושה של סכנה מתקרבת אבל המשכתי לרוץ אחרי השקית, אפילו כשהתחלתי לראות את הכניסה לתחנה התת קרקעית המשכתי לרוץ. בצעדים אחרונים הצלחתי לתפוס את השקית כשהיא בדיוק נחתה על המדרגה הראשונה של התחנה, עמדתי לרגע באובדן של שיווי משקל ואז, האדמה החלה לרעוד ונבלעתי במעמקי התחנה.

פרק ה'
כשהתעוררתי היציאה של התחנה היתה חסומה במלא חתיכות מקירות הכניסה והמדרכה מעל והמקום היה חשוך כמעט לגמרי מלבד מנורת חירום שעוד המשיכה לפעול. היו עכברושים בשפע ושלל גופות , את חלקן הכרתי. התחנה עצמה נשמרה במצב טוב יחסית והמסדרונות היו פנויים למעבר. צעדתי וצעקתי לכל השומע, מקבל תשובה רק מהדי קולי שחזרו אליי, באיזשהו שלב הבחנתי בחור גדול דרכו כל העכברושים נמלטו. הצטמקתי ונכנסתי דרך החור לחלל שמעבר, בצד השני חיכתה לי ערימת גופות ענקית של עכברושים, כמות פי 2 גדולה יותר לפחות מהכמות שראיתי נכנסת לפתח החלל. הערימה שכנה ליד חור ברצפה שנראה קצת כמו פה. בחלל המנהרה העטיפה שרדפתי אחריה התעופפה לה, כל פעם נוחתת במקום אחר, מתעופפת שוב, עד אשר החליטה לעוף לתוך הפה ברצפה, היתה רעידה קטנה, הבזק של אור לבן, ואיפה שהיתה עטיפה אחת נחו שתי עטיפות זהות אחת לשניה. לקחתי אבן, וזרקתי לתוך החור, והתקבלה אותה תוצאה, רעידה, הבזק, והפה ירק עליי פעמיים את אותה אבן. זרקתי את התרמיל שלי פנימה, אותה תוצאה. התשעשעתי ככה שעה קלה עד שהתחלתי לשמוע קולות בוקעים מהצד השני המנהרה, חזרתי בדרכי עד לגרם המדרגות שמוביל ליציאה. מהפתח החסום בקע אור קלוש, טיפסתי לי בזהירות על אבנים שנראו לי מספיק יציבות, סוחב על גבי את שני התיקים, בתוך כל אחד מהם אחת העטיפות, והעברתי אחורה אבנים עד שהצלחתי לצאת. הרחוב נראה כרגיל, אבל אני הבחנתי בשינויים הקטנים, הספסלים זזו עוד נאנו-מילימטר קדימה, הבניינים גבהו והמנורות הנמיכו. עמודי החשמל נשארו כרגיל.

פרק ו'
בחודשים שבאו לאחר רעידת האדמה, אף אחד לא תיקן את התחנה התת קרקעית אז הלכתי אל הפה כמעט כל יום, כל פעם מביא משהו אחר לשם לשכפל, לפעמים סנדוויץ', לפעמים סתם איזה צעצוע שגנבתי מדוכן או שטר של כסף שקיבצתי, אבל לא ניסיתי להתעשר מהפה, איכשהו זה הרגיש לי בלתי אפשרי. במקביל לזהירותי לא להתעשר מהחור, באופן הפוך התחלתי להיות אובססיבי לגבי לנסות להיכנס לפה, אם כי ראיתי את גורל העכברושים ולא העזתי לעשות זאת בעצמי.

פרק ז'
העיר המשיכה להשתנות, מי שהיה רואה אותה לפני עשור לא היה מאמין שמדובר באותו מקום, השחור החל להיצמד לקירות הבניינים, החלונות קטנו והבניינים המשיכו לגבוה. איזור אחד של בניינים נצמד זה לזה עד שהפך לגוש של בניינים מחובר כבמקשה והסימטאות שנמצאו בין הבניינים לפני פשוט נמוגו, ולאחר זמן מה פשוט נעלמו ממפות העיר. המהפכה תהיה הדרגתית ואף תקבור אותך לפני שתבחין.

פרק ח'
איגור היה מבין מנקי הרחוב ואחד האנשים היחידים שהייתי מדבר איתם, הוא היה אדם רוסי בעל מזג חם ואוהב שתמיד היה שומר לי את כל העטיפות וגם מביא משהו לאכול לפעמים, לאחר חודשים של ניסיון וטעיה במנהרה החלטתי לשתף אותו בסוד. מספר ימים חיכיתי באיזור התחנה התת קרקעית עד שאיגור ניקה שם. קראתי לו בשקט והוא בא אחריי לפיר התחנה התת קרקעית "אני מקווה שאתה לא מצפה שאני לנקות כאן" הוא אמר, סימנתי לו לבוא אחריי בידי והמשכתי ללכת איתו, צועדים אחרי אבנים ושאריות כביש ומדרכה עד שהגענו לפתח בקיר. נכנסתי, גיששתי בכיסי והוצאתי צרור מפתחות, הפלתי אותו לתוך הפה ברצפה. רעידה. הבזק. שני מפתחות. איגור הביט בפליאה, אחר כך בתדהמה, אחר כך הוא לקח את המטאטא שלו שעדיין החזיק ביד, וזרק לתוך הפה. רעידה. הבזק. שני מטאטאים.
"אתה יודע, זה מזכיר לי משהו מהעבר, ברוסיה הייתי מדען ופיזיקאי והיה לנו בהרי הקווקאז פתח שכל מטבע זהב שהיית מכניס דרכו היה הופך לרובל. יש תאוריה שקובעת שכל מה שיש בעולם, כל החפצים, האנשים, החיות, הטבע, כל מה שנמצא בכדור הארץ, הוא שייך לסך כולל של אטומים שקיימים בו, מספר קבוע וחתום. אתה לא יכול לשנות את הטבע. כל דבר שאתה משכפל, זה מבטל משהו אחר."
"אם מה שאתה אומר זה באמת מה שקורה, בחיים לא אשכפל שוב כלום, אבל מה עם מה שכבר בוטל? ראית את העיר? משהו ממש משונה מתרחש שם, אני חושב שאני גרמתי לזה"
ואז החל הגשם.

פרק ט'
כשהטיפה הראשונה הגיעה לפה הפעור ברצפה היא הפכה לטיפה שניה, ושתיהן הפכו לרביעית, והלאה והלאה. תוך 20 שניות המנהרה התמלאה לגמרי ואיגור צף מת בתוכה, נמחץ תחת התקרה. ברגע של יאוש והבנה צללתי לפתח החור, הכנסתי את ראשי פנימה ואז את כל גופי. הפעם היתה רעידה ענקית, הבזק של כתום סגול, חום וירוק ומצאתי את עצמי בהיכל בעל עיצוב דומה במפתיע לזה של כנסיה ויקטוריאנית. המקום היה שומם אדם, עמוס אבק, אבל ראיתי מחלונות הכנסיה דברים מוכרים, שאריות של בניינים שראיתי, אופק שמיים מוכר להפליא ואפילו שלט רחוב "אלנבי" מפוזר בפרגמנטים מבעד לחלון. צעדתי לאורך המסדרון בין ספסלי הכנסיה, עליתי במדרגות והסתובבתי לכיוון הספסלים. בצד שמאל ראיתי את הספסל שהייתי ישן עליו ליד הטיילת, יותר מקדימה את הספסל מול הפיצוציה לידה הייתי מקבץ נדבות, ככל שהבטתי יותר בקפידה זיהיתי יותר ויותר ספסלים מעברי.
"נתיניי, ספסליי, כמה טוב שהגעתם", אמרתי במרירות משועשעת. המציאות מעולם לא נראתה הגיונית יותר, אורות הכרך היבהבו מבעד לחלון.

ספר מד"ב


אלכסיי חייל העובר טראומה
אונסים אותו
זה נראה כמו משהו מוזר - ממש
יש לו פלאשבקים
הוא עשה סמי פיצוציה
הסתובב באלנבי
הסתבך עם אנשים
חווה חוויה רוחנית
מגיע מדי פעם למחלקה סגורה
מגיע מדי פעם לרוסיה
מגיע מדי פעם לעתיד הרחוק - יאיר לפיד ראש ממשלה
January 28, 2012, 11:58 PM

חברה מחוץ לארון


זוגתי שתחיה שונאת שירה
והשירה שונאת אותה
הנה, אמרתי את זה
תתביישי לך גיברת
כאן זה לא פתחון לב ואת לא אננס
מעתה שלמי את חשבונותייך לבד
בברכה,
משורר