יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

משה לכבדי השמיעה


אגואיסטית?
מניאקית?
לקקנית?
מניפולטיבית?
חדש!
למה שלא תתאבדי?!
אם את לא מסוגלת לבנות משפט
אם חסר לך אוצר המילים הדרוש לתקשורת בינאשית נאותה
"יופי"
"יפה"
למה שלא תפתחי קצת אופי
עופי לי מהפנים
חתיכת מעאפנה
ואת הסושי תמירי לתרופות
שיהיה לך
עם התנהגות כזאת באמת שלא רחוק היום
מה זה הפרצוף הזה, בא לי לדפוק עליו יריקות

יום שלישי, 4 בדצמבר 2012

מפגרת מהאינטרנט


"חבל שזה בצלחות פלסטיק"
כאילו אמא שלה עומדת שם ושוטפת כלים
אנשים והחוצפה שלהם
כל אחד והעולם הפנימי שלו
מלא בחרא
שהוא מנסה להעיף החוצה
למי יש כח בכלל לחיות במדינה הזאת
ערימות של נעליים ומשקפיים ומחשבות מבולבלות בצעקות
מת העולם

יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

גמברינוס: המדריך ליבואן המתחיל


הימים נוראיים
העינייף שורף
למה הולך לישון בשתיים וחצי
שיכור
מה מה
מה
מה
אני מת מבפנים
למה אני בוחר לישון כ"כ מעט
איפה הראש שלי
מה אתה עושה כדי להלחם בזה?
בעיקר לא מצליח

יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

תן לי לבכות בשבילך

אין לי ידיים
אין לי מחשבות
הכל פופולרי
הכל בוער
ברחובות הכי פופולריים הראש מתפוצץ
גינה מגודרת מפני זכרונות
מלוכסן וצמוד
ככה אני מפחד
החיים התגלגלו לפתח דלתי ואני חושש לפתוח

יום רביעי, 3 באוקטובר 2012

דברים שמתחילים ב"נל"

כמה שהכל נראה רטוב ומלא באובדן
פנים משולשות ואף גדול
אהבה גדולה ועצורה
בלכ

תימן א'

מתגלגל במסדרון כמו שק מלא חרא, נשפך לכל הכיוונים.
מנסה לא ליצור קשר עין עם אף אחד.
אולי לא ישימו לב.

מתחזה לעובד, עובד על אנשים, נוגש בעבדים, מרמה, משקר, הונאה אחר הונאה, עושק ומוצץ לשד.

חתיכת דגנרט מטונף, ערימה של בדים מונחים על אשפה אנושית.

המשרדים מתפנים בעוד עשרה ימים אבל מה הם עשרה ימים לעומת הרגשה אינסופית של גועל בכל שניה שעוברת, מה היא שניה אם לא רגע שבו עיניים צריכות לנוח על אדם שהקרבה שלו גורמת לך לרוץ את הסבוניה.

כמה תסכול וזעם, כמה אנרגיות של רצח, אובדן הרצון להתקדם ללא דם על הידיים.
פנטזיות של השמדה, דמיונות שווא על תאונות, תיעוב אינסופי שמרעיל את הנשמה.

שחור חום ולבן

אתה מניח את הראש את הדשבורד ומתרחק במבט מהורהר.
אנחנו מתיישבים על הספסל, כאילו מלאים בהקלה אבל נקרעים.
אתה נוסע לגבעתיים.
הלכתי לבעוט בערימה שמתחת לבניין, כבר מתגעגע.
כזה קטן.

תימן ב'

"איפה המחשב שלי" הכריזה העגלה הצנומה, עם הרגליים האינסופיות חשופות ומזמינות.
היא נבלה חסרת היגיון, ללא יכולות, אני בכל יום מופתע מחדש שהיא לא מתה אלף מיתות בדרך לעבודה.
כזו שיש לה תואר שני אבל לא מסוגלת לחבר משפט הגיוני באף שפה.
היא מחזיקה תפקיד, זוגיות, יש לה את כל מה שהיא צריכה כדי להמשיך במעגל החיים, עושה המון רעש, בן אדם מיותר לחלוטין, אין בה דבר מלבד אולי מושא החפצה שזוף.
בארוחת הצהריים היא תביא משהו מסריח, תעשה הרבה רעש, תנופף בכנפיה כתרנגולת משתוללת.
תקופה שמרגישה כמו נצח באותו תפקיד והיא שוכחת מדי יום את כל מה שלכאורה ספגה ביום הקודם.
הלוואי והמוות היה משתולל פה במסדרונות.

יום שני, 24 בספטמבר 2012

משחק אסוציאציות של דמעות

דירה מחולקת‬ וכולם בחלוקים‬
‫חלוקי נחל‬ וכולם שוחים‬
‫בזרע על הסדין מתהפך על הצד
צלמית עצובה
דמעה של פסיק
אני מנגב את החומוס מהלחי וחושב על כל הדברים שכבר לא יקרו לעולם

יום חמישי, 28 ביוני 2012

חוששני

ייתכן ומשהו לא בסדר
לא יציב כתמול (שלשום)
משהו אוחז בך
שלחת לי סרטון ובו אתה עירום ומצלם דברים
ערוותך לראווה
הייתכן ושוב נפלת לשיגיון ולפסיכוזה?
אם כך,
כלבתא במטותא
הפסיכיאטר מחלק תרופות בנהריה.

לאחר נתק של כארבעה חודשים יצר קשר הפציינט עם חברו לשעבר והטרידו מחשבתית.
עיניים גולגלו, גבות הורמו, לפתע סתם פתאום ככה מן היאור קפץ עליו תפלץ.
את מנוחתנו יטריד כאילו ימים לא עברו כשבועות, כחודשים, כתקופת חיים שלמה.
"תקליד את זה בתוך וורד ואז תקדם את זה באינטרנט"
אכן מילותיו של אדם חולה.

באותה העת אבל במקום אחר לגמרי:
שמבלולו מסתובב בתאילנד, רוכב על חמור, מעניין מה הוא היה אומר.
במכתבו כתב "הסיפורים שלך הרסו לי את החיים".


תשואות חן חן ורפואה שלמה לך.
צר לי, אך אינני יכול לענות לשיחתך, אנא צור איתי קשר במועד מאוחר יותר.

יום שלישי, 26 ביוני 2012

דחוף לענות מיד הרבה כסף

שלום יקירי!!!!!
שולחת לך אני מייל זה
אתה יקר וגם חביב כך אמר לי איש אמין באינטרנט
לצערי אלוהים לא עוזר
אני אדם מאמינה ולכן הצרות נפלו וזקוקה לעזרה
בידי כסף רב מאוד
15,000,00,00,00000,00000000
דולאר ארצות הבריתה
בעלי מלך גדול באפריקה
ואני אישה פשוטה הרוצה לעזור לקרן של יתומים בעיירה בה אתה מתגורר
האם תוכל להעביר את החבילה שלך?
לא מבקשת הרבה
אשלח לך תמונות עירום של העירום שלי
יש לי זוג שדיים
אשלח לך אותם ברגע שהצ'ק יעבור
קוראים לי זיבנגה זאבונגו
אני מאמינה גדולה בישו
מקווה שגם אתה

יום רביעי, 20 ביוני 2012

רוצה לשתות לאכול ולשמוח

תלתלים לראשך
קצינה הפורסת אבטיח בלילה
מגיע לך יותר
יותר מסכין לא מתאימה לביצוע המשימה
פטמות חמומות מוח
הסלטים כבר יכינו את עצמם
גם התבשיל יסריח כבר ביום אחר
המים רטובים כמו שהיו אתמול
הגיע זמן לישון

חלאה אתה חלאה

פאקינג נעלם ולא משאיר סימן
אחרי ההצגות
הנה אנחנו לא חברים יותר
ואתה חתיכת אפס מסריח
רקוב מפירורים
מזיע לתוך ספת ההורים
לתוך מצוקה אינסופית
איפה אתה מסתובב היום
כמו אפיפיור בקיץ של אביה
התקופה בלילות מעל השוק
הפירות והירקות והחתול והשומר המקומי וגם שלוליות של ביוב וריח של דגים והכל מזכיר לי אותך
שיחות טלפון בטעות
ריח של מיצי גת
סיסמאות שחוקות
אתה פצוע בליבך ולנצח תישאר פגום כמו בננה עבשה
מחצית הדרך כבר מאחור
אתה יוצא לדרך חדשה
מסלול של עלובים
כמו אברהם רופס אוחז נקניקיה קפואה
הנה זה בא
תתבייש לך

רחמים ליצן

מדובר בפומפיה שלא יודעת מה השעה
כמו גיבור האוחז בלפיד
רץ במורד המנהרה
מערה למעשה
כולנו כאן אחוזים תזזית
כששמעון פרס רכוב על סוס מאחורינו
באי השדים
קונספירציות מתובלות בפפריקה חריפה מבולגריה
זו היא יוליה שזורחת במערב
עושה רושם שכבר אי אפשר לסמוך על אף אחד

חברה בעבודה

הלילה חשוך
ממתין שתחזרי מהקפה
איתי שגב משפשף חזק על המסך
גם משה פרסטר מזיע
ואני ממתין ומחכה ומצפה
כמו אבטיח שמתקרר לאיטו במקפיא קטן

רקמה רכה של שדיים

חולצת משבצות רנדומלית בפריפריה של החיים
גברת עממית דופקת מסמרים בקיר של השכנים

שק אשכים שבוער
ספל קפה נמס
בתוך שלולית זיעה
אנחנו כולנו ריחניים
ואת מרגישה את עירומו של המלך
הנה באה עגלת מוות
רכוב על חללית סנפירים
האבא של האידיוטים
כולנו מעמיסים להבות של אפרסק
זה נראה כל כך קל מהצד
כמו ביקור במבשלה ברחוב המסגר
הפעם זה יצליח
בקניון הזה כולנו בני עמים
כמו בביקור ההוא בערד
כשבירה הייתה בירה ומים נפלו כמו מאפרה במצוקה

יום שבת, 9 ביוני 2012

מחפשת מדפסת

היא אישה גדולה
חושבת במונחים של פריז
איפה יש כאן מדפסת
היא שואלת בקול מלטף
כאילו הייתה מסור עדין תוצרת חבר העמים
מכונת שיוף עם פרווה בצד אחד
ואני מרוכז במשהו שצומח לי על האף
כמו סרטן של סבא
בעולם הכדורגל הכל עגול כמו ריקוד למבדה
מתקנים תנורים לוהטים
סוודר חם
דירה שאין בה מסתור ולו לחתול בצבעים שחור ולבן
המאוורר מאוורר
עופרה חזה הולכת רחוק

יום שישי, 8 ביוני 2012

חתיכת זונה

מוות
איזה מעאפנה
באמת שמגיע לה להעלם מפה מיד
מה היא חושבת
שהיא תוכל לרקוד
תוספת: על שתי חתונות

יום שני, 4 ביוני 2012

ג'ימי הקטן

כותב לך הודעה בסקייפ
על הידיים שנשברו בקלות
נפילה מגובה לא רב
כמו מחשבה בטרם עת
הנה נייר טואלט
אני לא מבין במה הוא ספוג
הכל נראה כמו בקבוק תה קר תוצרת אמריקה אשר הפך לצלחת פטרי בניסוי זדוני
הוילון מוגף
או שמא אלה רק תריסים זולים

פתאום: דפיקות בדלת

את מותם היה ניתן בנקל להפיל על האינטרקום המקולל
מזגן שלא כבה שעות
חלונות סגורים
הוא שתה תה עם ממתיק מן הצומח וזמם

באותו הזמן במרחק לא רב
ישב אדם אל מול מסך מחשב ותהה על המוות
המוות נראה לו מרושע בדיוק כמו הספרות 4456

לא רחוק משם
הוא ישב על הספה, היא ישבה לבדו
הם היו מיוזעים ממשחק פיזי
חתול שחור לבן הסתתר בתוך הג'קוזי

מישהי ניסתה לפתח תמונות
היא רצתה מאוד להגיע למקומות
יש לה קנה מידה מסויים מאוד
יש לה אופניים ירוקות

אכזריות הקיום לא פוסחת על איש
כולנו סובלים ברמה המולקולרית
כך ידע גם המדען ששהה באותה עת במרתף באוניברסיטה
הוא בא ממשפחה נגד הגדר
כולם ידעו זאת היטב

איש אחד בחדר אחר קשר את ידו לצווארו
הוא היה אדם מיותר בסביבת העבודה
לא מוערך
שלחנו לו אימייל זועם בנושא

יום ראשון, 20 במאי 2012

אובדן ומצוקה

הראש מנסה להדחיק כדי לא להתמודד כי מה שקרוי הנפש והלב לא יכולים לשאת עוד
הידיים מאידך מחפשות מהר את התמונות
כדי לעורר שוב דמעות
כי לבכות זה אנושי
כי אני רוצה שיכאב לי כדי לא להרגיש אדיש
כדי לזכור ולא לשכוח
כי להמשיך כאילו שום דבר לא קרה זו אפשרות נוראית
אני מעדיף לשבת בעבודה ולבכות ולהתגעגע
להרגיש את הכל
להקליד בעיניים רטובות עוד ועוד מילה
אחרי שבוע שבו לא יכולתי לדבר או לחשוב
אני משותק מבפנים
הכל ממשיך כרגיל
קשה לי לדבר על זה
קשה לי להוציא את זה החוצה
רק שני אנשים יבינו את הכאב שלי ואני לא רוצה להכאיב גם להם עם מילים וזכרונות
אני רוצה שיכאב רק לי
כי כשכואב לי אני מרגיש את הכל ואני מרגיש טוב יותר, יש סיבה לחיים
הרגש מעורר אותי ומפרה אותי ואז מדכא אותי ואני מוצא את עצמי מסתתר בחדר השינה
מתחת לשמיכה
דומע לתוך הכר חרישית
ואז משחק באייפון בעוד משחק כדי להדחיק את הזכרונות
כל כך הרבה אהבה ליצור אחד
החיים הם דבר נוראי
וגם המוות

יום שישי, 18 במאי 2012

היד נחנקת

יום אחד כל המחשבות עוד יפרצו החוצה אבל עד אז אני שומר הכל בפנים ומתבשל בתוך המיצים של עצמי כמו קדירת אכזבות הממתינה לפורקן.

יום רביעי, 2 במאי 2012

שיר ח"י

מישהו העמיס פה שוודיות ולא קראו לשאולי מהגן הבוטני
1
מלפפון חסר תושיה
2
שאולי נעלב
3
אפרסמון עמוס מגנזיום
4
למה שאולי נעלב
5
מחוגה המפקה מרגילות
6
חסר ליבידו ובטחון עצמי
7
מלונים עסיסיים מלאים זרע
8
בום גדול נשמע פתאום
9
לי זה עולה יותר
10
מת העולם
11
את לא תגידי עליו ככה
12
ברוח הדברים הללו ניתן לסגור עוד יום
13
את הפאה שלי אני מסרק לשמאל, ככה אנשים שבאים מימין לא רואים את העין הפוזלת
14
דובדבנים ממולאים בזיתים ממולאים בפיסות גזר
15
אתמול בערב צרעות נכנסו לדירה ועפו סביב הפלורוסנטים
16
ממש קר לי, שמישהו יסגור כבר את המזגן המחורבן הזה, מה זה החרא הזה בן אדם לא יכול לשבת בעבודה בלי לרצות למות
17
חשבון דולרים
18
צדיקים גדולים

יום שני, 30 באפריל 2012

נדנודי שינה

לא נרדם
לא נרדם
מה הולך
לא נרדם
לא נרדם
יש אור בחוץ
יש רעש בחוץ
דופקים שניצל מעבר לקיר
לא נרדם והכל מרגיש כמו אפיפיור שבורח בתוך מכונית
לא נרדם

תחרות הפאה היפה

מחוץ לדלת צועדות
נשים אדוקות
לראשן כיסוי
בפיהן מילות קוד וסימנים מוסכמים
הנה היא קורצת לחברתה
אני חושב שראיתי לה את המרפק

יום שני, 16 באפריל 2012

מי שנמצא ברדיוס

לגוף אין חלקי חילוף
לפחות לא בעת הנוכחית
לכן אשתדל שלא להדרס על ידי משאית
אמנע מרכבות חוצות
אזהר מהמרווח
אפקח עין
שיהיה לתרופות

שיר קצר מהחיים

את הסנפיר ניענעתי לצדדים
כמו מוחא כפיים ליקום על שהעמידני על טעותי
באלו השיניים לעסתי את חבל הטבור
יצאתי החוצה בזעם

שיר ח"י

מישהו העמיס פה שוודיות ולא קראו לשאולי מהגן הבוטני
1
מלפפון חסר תושיה
2
שאולי נעלב
3
אפרסמון עמוס מגנזיום
4
למה שאולי נעלב
5
מחוגה המפקה מרגילות
6
חסר ליבידו ובטחון עצמי
7
מלונים עסיסיים מלאים זרע
8
בום גדול נשמע פתאום
9
לי זה עולה יותר
10
מת העולם
11
את לא תגידי עליו ככה
12
ברוח הדברים הללו ניתן לסגור עוד יום
13
את הפאה שלי אני מסרק לשמאל, ככה אנשים שבאים מימין לא רואים את העין הפוזלת
14
דובדבנים ממולאים בזיתים ממולאים בפיסות גזר
15
אתמול בערב צרעות נכנסו לדירה ועפו סביב הפלורוסנטים
16
ממש קר לי, שמישהו יסגור כבר את המזגן המחורבן הזה, מה זה החרא הזה בן אדם לא יכול לשבת בעבודה בלי לרצות למות
17
חשבון דולרים
18
צדיקים גדולים יודעים לדקלם: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ.

אנשים מפורסמים מאוד

ראיתי אצל גיא פינס שההיא אמרה להוא
ועכשיו הם כולם מבוגרים
דגדגן תלוי ברוח הקרה
אמן רוצה יחסי ציבור
זמרת רוצה לאכול שוקולד
שמעתי שהם בהריון עכשיו
כמה דרקונים
כמה כמה כמה
ואצלנו בלב
הוא מספר אחד
אייל גולן קורא לך
הקדוש ברוך הוא שולח גרעפסים בטעם ביצה קשה
מחברת ההפה מוסרים שלא היה ולא נברא

הקאה

מקיא אני מקיא
משתעל ומקיא
הופס
הקאתי שוב
הנה אני מקיא
תראו אותי מקיא
הופה!
על האסלה
על כפות הרגליים
על רצפת השירותים
לתוך הכיור
מקיא
את הדגנים מהלחם המלא
זרעונים וגרגירים
מקיא קצף לבן
יאסו!
מקיא כמו מרנג
כמו פרי הדר
כמו גשם חומצי
ובדרך לעבודה ראיתי אישה מבוגרת שהולכת אבודה ברחוב, מסמסת למישהו בעודה מזילה ריר ממרכז הפה
היה לה כלב שחור חמוד שהיא שיחררה והוא רץ על הכביש

יום ראשון, 15 באפריל 2012

זאת אני

מכין קפה של צהריים
שתי כפיות קפה
שלוש כפיות סוכר
שתי כפיות ענק של שוקו
מהרהר על היציאות והלחצים והמחשבות ונוזל האסלות וכפפות הגומי
על השולחן מיץ פז
חרדית זנותית משמאל
מימין כיסאות ריקים
שלווה של יום חמסין
העיניים נעצמות אט אט
המזגן מספר לי סיפור עתיק יומין על אחד ספציפי
זה הראשון
כל הלינקים מובילים לים

יום שישי, 13 באפריל 2012

הקץ לזימה

היפוכונדר חזור הביתה
הוציא את הצינור מהמקום האסור
או שאתה סוגר את העניין או שלא
אי אפשר להמשיך ככה
ובנתיים על ספה בסלון אחר
חבר אחר נוחר
כולנו פות היתוך
הנשמות שלנו זולגות אחת לתוך השניה כמו דמעות של מימונה
מישהו גנב את הדג מראש השולחן
משאיר אתכם עם זכרונות מרים מתקופה אחרת
אזור שלא רוצים לעבור בו
כל הטלפונים שבורים
משהו לבן
משהו מתוק
צרבת שעולה כשחושבים על פריטים מהעבר
הסלון שלנו מריח כמו מאפה
אולי זו הכרית
אולי זה משהו אחר
תרבחו ותסעדו
ב"ה

קוף אוכל בננה

שיפצו את הגלידריה
שיפצו וזרקו את הגביעים העשויים חמץ
צורות וניאון
ילד ערס שלא מבין עניין
שוקולד ובננה
חתיכות שחורות שעפות מהרחוב ישר לתוך הגביע
אנשים עוברים ואני צועק "בוטי!"
ככה מעבירים צהריים של יום שישי

שיפצו גם את הכוס של האמא שלך
שיפצו וזרקו לתוכו יותר מדי חול
צורות עקומות
כמו רופא שאיבד את קסם הראייה
שוקולד ובננה
חתיכות חתיכות היא מפרקת אותך לרסיסים
אנשים עוברים ושומעים צעקות
ככה הורסים למישהו את החיים

שיפצו גם את דודה שלך הזונה
זרקו לתוכה אבן, כמו מתנחלים שאוהבים את הארץ
יהדות התורה
כמו מנהיג חסר שליטה שנכנס רק באלכסון
שוקולד ובננה
חתיכות של זכרונות \ ציונות \ שירה עברית \ שום \ פלפל \ שמן זית
אנשים עוברים ולא מבינים למה אתם ערים
כמו אישה על הכביש

שזיפים

אסף שלח לי סרטון של מישהי עם חזה עצום
היא מכינה עוגת שזיפים המזכירה פאי
הבצק עושה צורות
השזיפים גדולים ורכים
צריך לשים על חום גבוה
באמת שאין לי לב להגיד לו שהאישה הזו לא טבחית של ממש
לכל היותר שחקנית אירוטית
מקסימום זונה
אסף אדם יקר
 

שירה אירוטית

יורד במדרגות וברחוב אני מוצא
זאת את, מימי
עטופה במשהו וורוד ושקוף
רואים לך את חצי החריץ
מסנוור מהנוף אני לא יכול להביט
חברותייך הקשישות בוחנות אותי
אני אדם מנומס, לא יכול לבהות
את הולכת אל הים
בוודאי יבוא בקרוב אוטו סובארו אדום ויקח אותך לאלף עזאזל
תמיד את חוזרת לחה ומלאה בחול
מקומותייך הנסתרים נקרעים מרוב עסיסיות
הנה את באה שוב
שוב בוורוד
כמה ורוד יש לך בין הדברים המנומרים והפתוחים
לא יאמן שאת בכלל קיימת
אף אחד ממילא לא יאמין לי אחר כך
הגיע הזמן לשלם
ואת בשלך, חיה על ספסל כמו ההומלס שישן בתוך אוטו אמריקאי
הדלת תמיד פתוחה
שרית חדד תמיד שרה
העציצים מוגזמים כמו ויטרינה של חנות ממש גרועה
שדיים שלא ברא השטן
ראיתי את החבר הנרקומן שלך מסתובב ביפו, מנופף בידיים כמו חייל סיני במצעד ממלכתי
חג שמח

עם הפין

מוזמן אני מוזמן
לתקופת הרצה, ניסיון חינם, חודש חופשי
חופשי לנסות
לטעום בגדול
לעקוץ כמו פטיש
עם הפין
יתנו לי - אקח
מי אני שאברח
תחת עץ האקדח
קוטף פירותיו
בישבן
שיניים שבורות לתקופת ניסיון
הנחה מירבית
הנה אני בא
חכו לי
כבר מגיע
באמת
פרוסטטה רכה במרקם ג'לטין, כמו חומוס גלילי, כמו נייר טואלט, הנה אני, חי ובועט, מרגיש את הכל במחיר מיוחד
שמן זית זרחני, את ואני, אבטיח קריר, כופתאות ממולאות בשקרים שמספרים לילדים קטנים, בוקרשט
והבטן תמלא באלפי שיפודים
כולם ישמחו
יצהלו יהודים
אנו ששים
י"ג \ ו'
אישה מתיישבת על הכביש בצומת של אלנבי \ שינקין \ קינג ג'ורג'
נהג המונית שואל שאלות
המוח שלי יוצא לקניות
יש מחיר הנחה, מחיר מיוחד
העולם נתן לי קופון

יום שלישי, 10 באפריל 2012

חם או סתם

קולות נשמעו בתוך הבטן שלי
כנראה זה שוב הרעב
מכה בי
כמו דחליל ממולא במנורות פלורוסנט
אני רוצה ללכת לעזריאלי
רוצה רוצה
אבל לא יוצא
חם בחוץ
חם
לא סתם
והשמש יוקדת כמו פחזניה מלאה בחלודה
אנחנו סובבים סביב שולחנות
בקרוב יהיו פה מצלמות אבטחה
כולנו ניפול עמוק לתוך הכיסא
במיוחד אני

מרורים

מר בכי בכה בכי מר
מירר במרירות
השעה הייתה שעת ליל
הוא ישן יותר מדי ועכשיו הכל היה אבוד
בחוץ נשמעו משאיות זבל נוסעות אחורנית ובולסות אשפה
עורב קרא לעורב אחר
איש עם חולצה ורודה נכנס והתלונן בקול רם
מישהו אמר משהו על דגדגן
סירופ בטעם פטל

כפייה דתית בפסח כשר

המאבטח האפרו ישראלי חסם בגופו את גופי
לי צעק: אתה לא תצא מכאן אדוני!
שהרי הבמבה בידך מכילה שארית בוטנים
ואצלנו המוכרים רוסים
זאת אומרת אשכנזים
זאת אומרת מחמירים
וידוע כי המהדרים לא נוגעים אחד לשני באשכים
לא טובלים ולא מנערים
את ארוחת החג של הלוחמים ישר לפח זורקים
זעמתי על הקופאית
זעמתי על מנהל הסניף
זעמתי כל הדרך אל המכונית
החרדים הללו, עם הכובעים והמנהגים
שאלוקים ישים אותם במכונת זמן וישלח אותם
ישלח אותם טוב!
ימכור אותם תמורת שקל לערבים
אבל לא נבוא לבקש אותם בסוף החג
שישארו שם, יאכלו חומוס ופול, מסחבה וטחינה ומחלוטה ושיפוד ושיפוד ושיפוד ושיפוד ועוד שיפוד
וכרובית בשמן עמוק
וחציל בטחינה
מי הם אותם בעלי חנויות במרחב הציבורי
מי הוא אותו אלוקים שנתן להם רישיון לא למכור לי מאפים ופירורים
אדם פשוט אני, עם אימייל ונעליים וספר על נשימה נכונה
אשמיץ את הסופר בעזרת כח הכתיבה!

בדרכי הביתה ראיתי הומלס שעגלתו גדושה פיקדונות שלא ניתן לממש
נכמר עליו לבי
ואני, אכלן כפייתי
לו רק הייתה לי במבה כדי להרגיש טוב יותר
שאלוקים ישלח לכל שונאיי פסח שמח וכשר

יום ראשון, 8 באפריל 2012

דפיקות בחוץ וצעקות

לוקח כדורים אנטי-דלקתיים ומצחצח שיניים, ממש כמו בפעם ההיא שהלכנו לצוד חיות פרא איומות ובדיוק כשעמדתי עם ג׳ירפה סביב הצוואר שלי נפל עליי האננס וגיליתי שאני שוב בדירה וקירות הגבס של המקלחות מתחילים להסדק סביב הראש שלי ופתאום את מתעוררת ומתחילה לשאול בצעקות לגבי העבודה מחר.
הקירות נסדקים, על העובש שמצפה אותם והירוק והלבן והמלוכלך שבהם ואין לי מה לעשות כי זה מה שמגיע לי.
מזג האוויר קריר ואת זועקת שחם לך.
3:25, בקרוב יש עבודה, אפילו שזה חול המועד, הרי חגים וחופשות זה לילדים, אנחנו תפקידנו לסבול במדבר ארבעים שנה, עד שהפנסיה תפריד בינינו.
תוכניות הלילה הן תוכניות הבוקר של פעם. לכולן יש פטמות. הנה אישה שכותבת יותר מדי ספרים, איפה אני בכל הסיפור הזה. תמחקי הכל מהר.
3:27, יש בחוץ רשרוש עלים שנשמע כמו ים, אזעקה שמזכירה צרצר, מכוניות שיהרגו אותי, חשמל, ג׳ירפה שמסתובבת בחושך סביב הצוואר שלי, לופתת אותי בעדינות, כמו צב שמתכנן לברוח לך בקיבוץ ולהשאיר אותך בוכה באזור חיוג 08.

יום ראשון, 1 באפריל 2012

את אחלה ואת חמודה

יש לי בחילה בכל הפתחים
בכל החורים
הכל פה שורף
איזה יום ראשון נחמד
אחד באפריל
הכל מסתובב
סביבי

יום ראשון, 25 במרץ 2012

מחשבות מהסינמה


אני מאחל לך חוש צדק מפותח כמו של סרפיקו, להבדיל מהדבר המפותל הזה שאתה מסתובב איתו עכשיו, שמנוני וחלקלק, אתה כמו סירה שמסריחה מדגים בעודה מנסה להבריח אוצר במטבעות של חמש אגורות.

רחמים בן בוזג-לוי נכנס אל בית הקולנוע הישן בעודו אוחז את הפין דרך חור במכנסיים.
זה היה הרגע המדוייק בו נברשת גדולה נפלה מהתקרה וניפצה את ראשו של הסדרן הקשיש (יהודה בן גמליאל שמו) כאילו היה אבטיח בשל בשוק הכרמל בואכה נווה צדק.
בעוד סקרנים התאספו סביב, התבאס רחמים בן בוזג-לוי ונפלה עליו מרה שחורה.

קלאודיוס גלנוס (וגם היפוקרטס) ניסו להסביר את נושא המחלות באדם כך:
לאדם ארבע ליחות

מרה שחורה
מרה צהובה (מרה)
מרה לבנה (כיח)
מרה אדומה (דם)
כאשר העולם פוגע באדם ונוצר בו חוסר או עודף באחת הליחות, תיפול מחלה על האדם והרופא יהיה זה שאמור לעזור לו בעזרת הקזה או הוספה של ליחות.



רחמים בן בוזג-לוי לא סבל מבעיות בדם או בשאר הליחות שלו. הצער הגדול שנפל עליו נבע מהתאונה המצערת שגרמה לסגירתו של בית הקולנוע הפורנוגרפי, מקום שהיה אהוב עליו במיוחד.
שם, בבית הקולנוע "המקפץ מבגדד" נהג רחמים להשחית את זרעו לבטלה, לפעמים בסתר ולפעמים בגלוי, בחברותה עם אשמאים אחרים שנכחו. שהרי גם אם עשרה יהודים רעים מתאספים, אלוקים מקשיב להם במניין.

יום שישי, 23 במרץ 2012

רחמים אבו חמימו מהירקון

אם רק היה לי ספסל
לשבת עליו
לבדי
בסופי השבוע
לשתות למברוסקו ולבכות

אבירם הלוי

אחרי שבועיים שבהם התעסקתי בעיקר בדיג, נמאס לי לשבת בנמל.
החזרתי את החכה בחזרה לדוכן שממנו גנבתי אותה, ומכרתי את דלי הדגים האחרון שלי.
דיג היה למעשה הרבה יותר פשוט ממה שרוב האנשים מתארים אותו, במיוחד כי בזמן שאחרים (מאלו שלא היה להם כסף לסירה) ישבו ודגו בנמל עם החכות שלהם, אני בעיקר פיזרתי חתיכות לחם, ואז משכתי למעלה קבוצות של דגים סקרנים בעזרת רשת (שגם אותה גנבתי מאותו הדוכן, אבל איבדתי לקראת סוף השבוע השני).
הייתי די בטוח שהיא לא סתם הלכה לאיבוד, אלא נגנבה ע"י אחד הדייגים האחרים. חדשתי בעיקר בסלמון, שעליו הסתלבטתי רוב הזמן, גם בגלל שיש לו שם של דג, והוא דייג במקצועו, וגם בגלל שהוא נראה כמו סלמוניקו מהסרט.

קניתי מדים בריקושט, ותוך יומיים כבר הייתי אבירם הלוי, רס"ל בקבע מחיל האוויר, אדם חובש כיפה וירא שמים.
לא היה לי מושג בתפילות, אבל מתוקף תפקידי נראיתי הכי ענייני שבעולם.
דאגתי לתת צדקה בכל הזדמנות, ולשלב בשיחה ברכות, טריוויה מסורתית, ואמרות כנף של צדיקים.
אפילו נסעתי פעמיים לירושלים, ביקרתי בכותל, ורוקנתי אינספור קופות צדקה.
כמובן שגם חזרתי אל אותן הקופות ושמתי בהן עשר אגורות שוב ושוב, ודיברתי עם העוברים ושבים על הגאולה הקרבה.

כשהייתי בדרכי אל הכותל בפעם השלישית, נעצרתי ע"י המשטרה הצבאית.
הציק להם שהייתי לא מגולח ובסנדלים, ואני בתורי אמרתי שיש לי ציפורן חודרנית ואישור רבני לגידול זקן. כשהם ביקשו לראות את האישורים, נאלצתי לדחוף את השוטרת בניסיון להפיל אותה מהמדרכה, והחייל השני שהיה איתה פשוט נאלץ לרוץ לעזור לה.
מיהרתי לרציפים, ועליתי על האוטובוס הראשון שראיתי.
השם הטוב הנחה את דרכי, ומצאתי עלון עם פירוט של קברי צדיקים ומיקומם.
מכיוון שהיה קצת יבש בת"א באותה תקופה, החלטתי לתת עוד חיים לאבירם הלוי, ובאותה הזדמנות לעשות קצת הקפות, השתטחויות, קריאה מפרקי תהילים, ענידת חוטי שני, וכמובן השארת פריטים אישיים באזור הקבר, שאותם גנבתי בקבר אחד, נשאתי איתי לקבר האחר, השארתי, וכן הלאה.
המסלול שלי היה מגוון מאוד, ובין ראש חודש אחד לאחר, הצלחתי לעבור בין היתר בקבריהם של רבי יהודה, רבי יוסי דמן, רבי כרוספדאי, רבי טרפון, בניהו בן יהודע, אבא שאול, רחל, יוסף הצדיק, הבאבא סאלי, הרמח"ל, עובדיה הנביא, רבי מאיר בעל הנס, רבי עליעזר בן רבי יוסי, הרב הלל האמורא, אברהם אבינו, רבקה אמנו, לאה אמנו, שרה אמנו, יעקב אבינו, נחמן קטופא, יוחאי, שמעיה, רבי מאיר בעל האקדמות, יואל הנביא, יונה הנביא, וגם רבי יהודה בן תימא.
בין הקברים עברתי בעזרתם של יהודים טובים אשר נידבו לי או הקפיצו בדרכם.
קיבלתי טרמפים גם מערבים טובים באמצע הדרך, רוסים בעלי מכוניות מגוונות, נהגים של הסעות מאורגנות לקברי צדיקים ואתרי קדושה, וגם חיילים אחרים שראו חייל תופס טרמפים ולא יכלו לסרב.
ואז, בראש החודש השני, בשיבה טובה ואחרי שקיבל ברכה מרובה, עלה אבירם הלוי השמימה, ואני חזרתי לדירה בת"א שהייתה ממוקמת ברחוב יהודה הלוי, מעל הדואר.

אדושם

הייתה תקופה שטענתי שאני לסבית בשם ג'יני.
יצאתי למינרווה באופן קבוע, ונאלצתי לעשות שעווה ברוב הגוף. השתדלתי לאכול כמה שיותר, וככל שנהייתי עגול יותר, כך הייתה לי צורה נשית יותר.
מסיבות ברורות הסתובבתי עם שני זוגות תחתונים, ובבגדים רפויים ביותר, וכשקיימתי יחסי מין לסביים, תמיד נשארתי עם המכנסיים, ובכיתי כשהצד השני לחץ.
פעם אחת השתוללתי עם מישהי בשם אביבית. פגשתי אותה במסיבה, והגעתי אליה הביתה חצי שעה אחרי המגע הראשון. היא גרה בתוך כוך מוזר בקצה חניון שיצא באזור שבו אלנבי נפגש עם מונטיפיורי, ומהחלונות שלה ראו מכוניות חונות ובניין משרדים.
בכיתי כשהיא רצתה לרדת לי, עשיתי את רוב העבודה, ונרדמתי.
התעוררתי בגלל צעקות. מסתבר שחברתה חזרה הביתה ומצאה את שתינו ישנות יחד, ערומות ושיכורות.

כשהתעוררתי שוב, הייתי בבית חולים.
מסתבר שהחברה דקרה אותי בבטן עם בקבוק שבור. אמרו לי שאביבית יצאה בשלום עם כמה עשרות תפרים בפנים, ואפילו באה לבקר אותי, עד שמישהו מהצוות הרפואי סיפר לה שאני בעצם גבר.

השבוע הזה בבית החולים עשה לי רע מאוד. הייתי אמור לנטול תרופות מייצבות, והן נשארו בדירה ברחוב ויטל. במקום זה ניפחו אותי בתרופות מרשם אחרות, ואיכשהו המציאות התחילה להראות לי כמו ציור של פיקאסו מהתקופה הקוביסטית, בצבעים בוהקים במיוחד.
בשביל הצוות הרפואי הייתי אלמוני עם מיניות לא ברורה, אז החלטתי לשתוק כמה ימים. השתיקה שלי פורשה בטעות כדיכאון, וקיבלתי תרופות שיעזרו לי להתעודד. התרופות לא עזרו במיוחד, אבל עכשיו המציאות גם נשמעה מוזר בנוסף להכל.

ביום שישי בבוקר רצו לשחרר אותי מכיוון שכבר הייתי שלם פיזית, ולהחזיק אותי בחינם לא השתלם להם כ"כ.
היום הזה זכור לי במעומעם, בעיקר החלק שבו צרחתי "דברו אליי יפה, אני אדונאאאאאאיייייייי!!!".
התחנה הבאה – מחלקה פסיכיאטרית.

הפוחלצים במחלקה הסגורה נראו רגילים, אבל ידעתי שמאחורי הגב שלי הם זוממים לפגוע בי.
החלטתי להקדים תרופה למכה, ובשנייה שהרגשתי שהלשון שלי פעילה שוב, מיהרתי לספר שאני הוא לא אחר מהקדוש ברוך הוא, לכוד בגוף של בחור שמנמן. הייתי בדרכי לעזור לנפשות של צדיקים אשר היו כלואות בלימבו של התיקון הסודי, כשנדקרתי בבטני ע"י שליחה של בעל זבוב.
רובם ישבו בלי לזוז, עם הפנים שלהם מטפטפות לרצפה בעדינות. חלק מהם טיילו בסיבובים, חלק אחר צרח, או לפחות ניסה לצרוח עד שבאו החבר'ה עם המזרקים המרגיעים.
ניסיתי לתפוס את הבחור הכי שפוי שם לשיחה, קראו לו יעקב ארז, והוא היה בכותונת רופפת שחוברה למיטה שלו בשאקלים קטנים וצבעוניים. רוב האנשים במחלקה היו רכים מדי בכדי להתמודד עם מתכת, ולא יכלו לעזור לו, אז שחררתי אותו, וישבנו לדבר על המצב.
הסברתי לו שאני מנהיג צבאות ישראל, ושאני כאן כדי לעזור להם, אפילו שבמקור באתי בשביל לחלץ נפשות קדושים מתוך אי-הבנה מסורתית.
הוא בתורו סיפר לי שהוא לכוד על לא עוול בכפו, כי כל מה שהוא ניסה לעשות זה לממש את אהבתו עם כלבו באנג'י. משפחתו התנגדה לרומן, וכלאה אותו בכלוב, למרות שלדעתו, כמו ברומנים הגדולים, הוא ובנג'י עוד יפגשו, ודבר לא יעצור אותם.
השמיעו אוסף של ויואלדי דרך רמקולים מוטבעים בקירות, ונרדמתי.

אחרי כמה ימים שחררו אותי, כי נרגעתי למראית עין. לא היה לי זמן לממש את התוכנית שלי להשמדת הפוחלצים, אבל הייתי בטוח שהם לא יוכלו להזיק לי כעת כשאני הולך.
בתור מזכרת חרטתי ליעקב "יהוה" על הגב בעזרת אחד השאקלים. הוא היה כ"כ מסומם, שזה לא ממש הפריע לו. הלבשתי אותו חזרה בחליפה, והשכבתי אותו על הגב כדי שהאחים לא יראו את הדם עובר דרך הבד כשהם יבואו לקחת אותי.

בחוץ התחוללה סופת אבק, ולא ידעתי איפה אני נמצא, הייתי די מבולבל, בתור לסבית, ובמיוחד בתור הקדוש ברוך הוא.
עצרתי מונית, ואמרתי לנהג שיקח אותי לגן מאיר בתל אביב.
מסביב האבק צנח לקרקע, מכיוון שציוויתי עליו כך בכוחות מילותיי האלוהיות, ויכולתי לראות שאני נמצא על רחוב ז'בוטינסקי, אזור רמת גן.

גראנד מאגוס פאבל

הייתי בגן מאיר, וראיתי שהכסף לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן.
על אחד הספסלים הייתה קבוצה שהורכבה מנערים ונערות לובשי שחורים.
רצתי כמו מטורף לסנטר, וחזרתי בריצה דומה לפארק, אבל עם חולצה של להקת הבלאק מטאל "מייהאם".
זה היה היום שאחרי יום העצמאות המי יודע כמה של מדינת ישראל.
הם נראו מבואסים, וניגשתי אליהם בהליכה זקופה וגאה. היה לי זקן של שלושה חודשים, וכל הריצה גרמה לשיער שלי להיות רטוב וחלק, וגם כהה יותר.
ניגשתי אליהם, חייכתי, ואז אמרתי "הייל!!!".

הם היו מחולון, ועוד באותו הערב חזרתי איתם הביתה. קבענו שניפגש בחצות בבית הקברות.
אחרי שהם הגיעו והביאו איתם כמה חברים, הצעתי להם לעשות משהו משעשע.
הוצאתי מהתיק גליל של נייר טואלט רב שכבתי בניחוח תות, ואמרת "בואו נלך לחרבן על קברים!".

קראו לי פאבל, אבל הצגתי את עצמי בתור גראנד מאגוס. הטפתי לשנאה כללית ומלחמת חורמה כנגד כולם. השטן היה כלום בשבילי, היטלר היה זבל, אלוהים לא היה קיים. הם חשבו שאחרי החירבונים צריך ללכת להרוג בעלי חיים. ניגשתי אל דניאל, מי שהציע את הרעיון. היה לו שיער ארוך ובלונדיני, שרשרת עם פנטגרמה,  הוא לבש חולצה של להקת המטאל "סלייר" ששילבה סמלים של פסיאודו-נאציים בתמונות של חברי הלהקה. הוא לבש ג'ינס כ"כ צמוד שראו לו את הביצים, ונעלי צבא קלות. נתתי לו סטירה, ברכיה לבטן, ואז כשהוא היה על הרצפה – בעטתי בו. הוא ניסה לקום וקיבל עוד בעיטה.
עזרתי לו לקום, ואמרתי לו בלחש מאיים "בחיים, אבל בחיים שלך אל תפגע במישהו שלא מסוגל להגן על עצמו".
בתור חלק מהמניפסט מלא השנאה שלי, הצעתי להמשיך לבית הקברות הערבי, כי לא יתכן שנפגע רק בלאום אחד.
בדרך עברנו בפילבוקס, ושכנעתי אותם ללכת מכות עם ערסים שישבו על הספסלים ועישנו נרגילה.
חצי שעה מאוחר יותר הייתי עם שלושה אנשים פחות, ועם מישהי שדיממה מהפנים בגלל סכין תועה.

אחרי חירבון קצר בבית הקברות הישן, כבר היה ארבע לפנות בוקר.
אמרתי שממשיכים לת"א, זה כבר לא רחוק מכאן.
עצרנו ליד מסעדת בוכארה היפה. אמרתי לכולם להוציא את כל הכסף שיש להם, ושאני אלך "לארגן" אותנו על דברים שהם רק שמעו עליהם בסרטים.
כשהיו לי ביד אלף שלוש-מאות עשרים וארבעה שקלים ושמונים אגורות, חציתי את הכביש לתוך השכונה של הנרקומנים.

הקופה בגן מאיר כבר לא נראתה כ"כ ריקה, וגראנד מאגוס פאבל נעלם מהמפה לתמיד.

פלאפל


באחד הסיבובים ברחוב ראיתי שמחפשים עובד במזללה של עמרם, ברחוב המסגר, איפה ששורות המוסכים. הכסף במחבוא עמד להיגמר בקרוב, במיוחד עם כמה שהוצאתי על משקאות.
בתור הכנה התחלתי ללכת בצורה כפופה ושפופה יותר, קניתי ג'ינס בתחנה המרכזית הישנה, ועוד חולצה מהדוכן הסמוך, מהסוג שנושאת לוגו מוכר, אבל ברור שהיא לא בדיוק הדבר האמיתי, ובמרחק כמה צעדים משם קניתי את הזיוף הכי אופנתי שהיה להם.
נראיתי כמו סוג של קוואזימודו מתוצרת בת-ים, אבל זה לא היה מספיק.
כדי להתקבל לעבודה גרועה במקום גרוע, אדם צריך להראות מספיק מסכן כדי שירחמו עליו, וגם כמובן להתאים לסביבה.
איזור של מוסכים? אני צריך להיות מלוכלך, וזה לא סוד.
לפני שנכנסתי אל עמרם, השתפשפתי כנגד הקירות בדרך, עם הנעליים נכנסתי לשלולית של מים מעורבבים בגריז שנוזלים מהמוסכים אל הרחוב השחום.

היה לי שחור מתחת לציפורניים, כתמים על הבגדים, שיער שמנוני, וניסיתי להראות הכי עצוב שאפשר.
"אהלן, דוד. אני פה בקשר לעבודה".
"אה, סבבה, בוא כנס, שב תאכל משהו."
"שמע, אם הייתי יכול להרשות לעצמי ארוחות במקומות כאלה, לא הייתי מחפש עבודות..."
"שב, כפרה, זה עליי".
בירכתי אותו בשם אלוקים, ותוך כמה דקות כבר זללתי שווארמה, סלטים כיד המלך, ופיתות שהוא אפה במקום. החצילים שלו היו מצוינים, והוא אפילו נתן לי שניצל על הדרך. העבודה הזו כבר הייתה בכיס הקטן של הג'ינס שלי.

התנאים היו הגיוניים, משכורת מינימום, פלוס אוכל, פלוס בונוסים וטיפים, פלוס נסיעות, עמלות על לקוחות חדשים, ועבודה לא מסובכת כלל וכלל.
עמרם היה גאה בזה שהוא עושה את כל האוכל בעצמו. הוא היה הולך מוקדם בבוקר לקצב וקונה נתחים טריים לשווארמה, ואחרי שהיה מסדר אותה על השיפוד היה מכין חומוס ועיסת פלאפל טריים מגרגרים שהוא השרה במו ידיו בלילה הקודם.
אני הייתי מגיע בסביבות שמונה בבוקר, ופותח את המקום רשמית.
אשתו של עמרם הייתה עושה את התפקיד שלי, ועל פי התמונות שלה על הקיר, בטח הייתה הרבה יותר מוצלחת. בתמונות היא לבשה חולצות מנומרות עם מחשוף עמוק, חייכה בשיניים מוכתמות בקפה וסיגריות, וחיבקה מוסכניקים בזמן שהגישה להם פלאפל.
לא השליתי את עצמי, היה ברור שלא אהיה מוצלח כמוה, לפחות לא בתור אלברט מצרי, הגמד המגודל בעל המבט המושפל תמידית.
פותח בשמונה, אנשים באים לקנות שתייה חמה וקרה בשביל לפתוח את הבוקר.
היה לעמרם גם מדף דמוי קיוסק עם חטיפים, עוגיות וופלות, הוא קרא להן באפלות, והיה גאה בזה שהוא קונה אותן ביפו בזיל הזול ומוכר במחיר שהוא כפולה של שמונה-עשרה, "זה גם מכניס כסף, וגם עושה ברכה!" הוא היה אומר כל פעם שסיפר על הבאפלות, והוא היה מדבר עליהן לפחות פעם ביום, ורק איתי, כי הלקוחות כמובן לא היו צריכים לדעת את כל זה.
לעמרם לא היו רישיונות של ממש, לא למכירת מזון, ולא למכירת משקאות, אבל בכל זאת הוא מירר את חייהם של המסעדנים והקיוסקים הסמוכים, ע"י התחרות שהוא יצר, ועוד כמה טריקים שהיו לו בשרוול.
תעודת הכשרות שעל הקיר הייתה אמיתית לגמרי, והוא היה גאה בזה.
החל מהשעה אחת עשרה המקום היה מתמלא באופן מוגזם לחלוטין באנשים שהיו בורחים מהמוסך שלהם בשביל לטעום את מה שיצא מבין ידיו של עמרם.
התור היה ארוך מאוד, ולמרות שהיו לו שולחנות גם בפנים וגם בחוץ, הרבה אנשים היו נאלצים לחזור לאכול במוסך. בזמן שהם עמדו בתור, התפקיד שלי היה להנעים את זמנם עם כדורי פלאפל חמים. זה היה תכסיס כדי לגרום להם לחזור, וגם כדי לפתוח להם את התיאבון. כדור פלאפל אחד לא מספיק לשום דבר, מלבד לגרום למיצי הכיבה להתפרע, וללקוח להשתגע כשהוא מגיע לדלפק. אנשים היו קונים יותר מנות ממה שהם היו מסוגלים להאביס על משפחה שלמה, אבל תמיד היו יוצאים עם חיוך, וקצת טחינה בצד של הפה.
מדי פעם הלקוחות שאלו לאן נעלמה סימה, אשתו של עמרם, והוא היה צועק ממעבר לדלפק שהיא נחה בבית, או במילים שלו "נמאס לה לשרת אתכם, עכשיו היא שוכבת על הספה, רואה טלנובלות, אבל אל תדאגו, בטח ימאס לה בקרוב והיא תחזור לפה חיש מהר!", בד"כ הוא היה מוסיף צחוק מועשר בח' ו-ע', ואז מסתובב חזרה לפרוס מהשווארמה, להוציא את הפלאפל והחצילים מהשמן, ומדי פעם לסובב את הבשר על המנגל.

לא ראיתי את עמרם רוחץ ידיים מעולם, אבל לפחות ידעתי שהכלים נקיים כי שטפתי אותם בעצמי.
המסעדה הייתה נסגרת מוקדם יחסית, אבל זה היה גם בשעה שכל המוסכניקים התקפלו הביתה, אז היה בזה הגיון. עמרם היה נשאר עד שהחשיך, מנקה יחד איתי את המטבח, מכין את הכלים למחר, וממחזר שמן. די הופתעתי שהוא בכלל מחליף את השמן, אבל מסבר שנקיון המסעדה ואיכות האוכל היו במקום הראשון. המקום האחרון כנראה היה שייך להיגיינה האישית.

ביום השלישי או הרביעי של השבוע השלישי שלי במסעדה כבר חיפשתי סיבה לעזוב.
הדמות של אלברט מצרי הייתה ענייה מדי לטעמי. לא אהבתי להישאר באותה דמות לזמן רב מדי, ואלברט עצמו לא הציע גיוון רב.
כשלקוחות היו באים זה היה בעיקר "אהלן דוד", כשהדוד לפעמים התחלף באיזה אבאל'ה, או גבר, או אחי אם האדם היה בעל חזות צעירה, או התנהג כאילו שהוא צעיר בנפשו.
לפעמים היה מתגנב גם איזה "שלום לכבודו" או "אהלן צדיק!", במיוחד כשהיה מדובר בלקוחות מכובדים, עשירים, או דתיים.
נשארתי עד מאוחר, ועמרם שהסתובב כל אותו היום עם פרצוף מעט מוחמץ, כל הזמן ניסה להגיד לי משהו, ואז וויתר.
שמתי לב עוד באותו הבוקר שהייתה לו תחבושת גדולה על היד (פרט שלא הפריע לו לגעת באוכל של כל הלקוחות, בלי יוצא מן הכלל).
אז כאמור עמדנו במטבח, עמרם הסתובב אליי עם דמעה בעין.
"שמע, בבר, אני צריך את העזרה שלך, יש משהו שאני כבר לא יכול לעשות לבד".
"איך אני יכול לעזור?" שאלתי, קצת מופתע מהישירות והדמעות של הדמות החזקה הזו.
"אני צריך קודם לספר לך את הסוד, ורק אחרי זה תוכל להחליט. אני לא רוצה להפיל עליך סתם ככה, אתה בחור טוב, יש לך חיים הרבה יותר קשים משלי, אתה לא צריך את כל הצרות האלה, אבל אם תרצה, אני אשמח לעזרה".
הסתבר שסימה, אישתו, שכבה בבית, עטופה בתחבושות, סובלת מכוויות בכל חלקי הגוף, וזה מה שבעיקר ציער אותו.
הוא גולל בפניי סיפור ארוך וקשה.
"אתה בטח שאלת את עצמך איך אנחנו מצליחים כ"כ, ואין לנו רישיונות, אני ראיתי, אתה בחור חכם, צנוע ושקט, אבל יש לך שכל, אתה פה כבר כמעט חודש, בטח שמת לב".
"שמתי לב למה?"
"די, בבר, אתה לא תמים, אני פושע, אני משחד את כולם, אני זבל של בן אדם...", הוא פרץ בבכי.
שנינו ישבנו לאחד השולחנות הפנימיים. הוא שיחק עם התחבושת שלו, ניגב איתה את הדמעות והמשיך: "בהתחלה לא הלך לנו, היינו אנשים טובים מדי, סימה ואני עבדנו כמו חמורים, ובקושי סגרנו את החודש" הוא המשיך לשחק עם התחבושת שהייתה ספוגה לכלוך מיום עבודה שלם במטבח, וערב של ניקיונות.
"אחרי כמה זמן, גילינו שצריך לשחד את הפקחים, ואז הם עוזבים אותך. אז שיחדנו את הפקחים של התברואה, ואת הפקחים של העירייה, ואת האנשים ממשרד הבריאות, ואת האלה ממס הכנסה, ואפילו חלק מהמוסכניקים פה, בהתחלה אתה שולח להם ארוחה חינם לבוס, ואז הוא בא לראות במה מדובר, ואז אתה מפנק אותו על חשבון הבית כמה פעמים, ולאט לאט כל הפועלים שלו באים לפה, הוא אפילו מבהיר להם שאסור להם לאכול בשאר המקומות ברחוב".
"אז מה הבעיה?".
"לפני כמה חודשים פתחו את הסביחיה בצד השני של הרחוב, הסביח של אבנר, והוא היה יותר משופשף ממה שהיינו בהתחלה, הוא ישר שיחד את כל מי שצריך, והתחיל לגנוב לנו לקוחות. וגם יש לו רישיונות להכל, ככה שלא באמת יכולים לבוא אליו בטענות. יש לו עוד סניף במרכז העיר, ושם הוא עושה ים של כסף, וזה מאפשר לו להכנס להפסדים פה, אבל לצאת מרווח בסופו של דבר".
"ואתה סימה לא עמדתם בתחרות?"
"זה לא שלא עמדנו, בהתחלה הכל היה בסדר, ואז פתאום אנשים הפסיקו לבוא, הסתבר שהאבנר הזה והבנים שלו היו מביאים להם את האוכל לתוך המוסך, בלי תור, בלי כלום, טלפון אחד, ואתה מקבל את שולחן ערוך בדיוק דקה אחרי שנטלת ידיים לארוחת צהריים".
"אז איך הגעתם למצב שאתם עכשיו?"
"סימה התחילה ללבוש טייטס, להסתובב עם הבז'אז'ים חצי בחוץ, לאט לאט רוב האנשים חזרו, אחרי הכל אין גבר שיוותר על אישה שנראית טוב שנוגעת לו באוכל וזורקת לו חיוך, ואבנר, הוא דתי, אז הוא לא מביא נשים שיעבדו אצלו".
"אני לא מבין איפה הבעיה".
"רגע, בבר, תן לסיים", הוא אמר והדליק סיגריה זולה.
"אז סימה חשפה רגל פה, ושד שם, אבל זה היה בסדר, לא קינאתי, ידעתי שהיא עושה הכל בשבילנו, ובשביל שיהיה כסף לילדים. אבל אז אבנר התחיל להוריד מחירים, וכבר לא יכולנו לעמוד בזה, אז התחלנו לחבל לו בעסק, בקטנה".
"מה עשיתם?"
"סימה, הייתה נכנסת אליו למסעדה בלילה, דרך החלונות, למה יש לה גוף קטן. זורקת ג'וק לסלט, סיגריה לעיסה של הפלאפל, שיערות במרק קובה, פעם אפילו עשתה פישתונה לתוך הלימונענע שלו.
רק מה, הם קלטו אותנו, ובשבוע לפני שבאת לעבוד אצלי, הם שמו מתחת לחלון את הצ'יפסר ואת הגריל, וכשהיא זחלה פנימה, היא נפלה ישר לתוכם".

היה לי משעמם, אז הסכמתי, וגם לא התכוונתי להישאר יותר מדי זמן. עמרם היה איש טוב, והוא גם נתן לי סטיפה גדולה, בשביל שארגיש יותר טוב עם מה שאני עושה.
חזרתי בסביבות שלוש בלילה, נזהרתי ליד החלונות, עמרם סיפר לי על הזכוכיות והגדר תיל שהם פיזרו, ככה הוא חתך את היד שלו.
זה היה מופע הפרידה של אלברט מצרי.
הצ'יפסר והמנגל עדיין היו ליד החלונות, הם עשו את רוב העבודה בשבילי. הם החזיקו גם את בלוני הגז באותו חדר, ואני צחקקתי לעצמי כי זה באמת נראה לי מצחיק שאבנר ובניו על האש הולך להפוך למשהו טיפה יותר מוחשי ממה שמקובל.
אני, אלברט מצרי, איש הזיקית, עם כפפות לייטקס רפואיות על הידיים, לקחתי את החומר בערה של המנגל ושפכתי ממנו אל תוך הצ'יפסר בנדיבות. אח"כ עשיתי איתו גם שלולית גדולה על הרצפה, ווידאתי שהיא מגיעה עד לרהיטים והקירות עם השטיחים. השלב האחרון היה נקבים קטנים בצינורות הגז.
יצאתי דרך הדלת האחורית לגינה והחניה של המקום, ולפני שעברתי את הסף, הרמתי את מתג החשמל של המטבח. זה ייקח קצת זמן, אבל ייקח לי קצת זמן להתרחק.
רצתי בין צריפים של קשישים לבין סוכנויות רכב, עשיתי פניה חדה ליד מפעל המתכת המשפחתי.


היה לי על הראש כובע קש רחב שוליים.
ישבתי בפאב של טאטס, בקינג ג'ורג'. לאף אחד לא היה איכפת מהכובע כי המקום ממילא מלא במפגרים כל הזמן. עשיתי מבטא רומני וביקשתי שיגבירו את הטלוויזיה כשהתחילו החדשות.
סיפרו על שרפה ענקית ברחוב המסגר.

אנג'ליקה כהן

הייתה קפיצה לא הגיונית במזג האוויר.
פתאום נהיה ממש חם, ולמרות שאמרו שאמור לרדת גשם בכל רגע, הוא לא הגיע.
נאלצתי לנטוש את דמות הטרנסג'נדר, היה חם מדי בשביל להסתובב עם פאה ומייקאפ, שלא לדבר על חזייה ממולאת, גרביונים ושלל אביזרים לטיפוח שהייתי חייב שיהיו עליי עשרים וארבע על שבע.
למעשה זו הייתה הקלה, כי יכולתי סוף-סוף לתת לזיפים שלי לצמוח, אני נורא אוהב אנשים מזוקנים.

כדי להפטר מהדמות באופן סופי, החלטתי להיכנס לטבילה קטנה בים. זה לא היה מסובך מדי.
הלכתי לחוף חצי הומה (בהתחשב בשעות היום והחום הבלתי נסבל), ועמדתי במרחק מספיק סביר כדי שלא יבחינו בכלום, אבל עדיין יראו משהו.
התחלתי להוריד את השמלה לאט-לאט. בזווית העין ראיתי אנשים בוהים ומתקרבים בנונשלנטיות.
השמלה הפרחונית ירדה, ונשארתי בחזייה צהובה וגרביונים בצבע גוף שכיסו על תחתונים תואמים (אבל גבריים). הורדתי את הגרביונים וקיוויתי שלא רואים את שיערות הרגליים. נכנסתי למים, וזרקתי את החזייה באוויר, בדיוק ברגע שבו המים כיסו את פלג הגוף העליון שלי.
הסתובבתי וראיתי שקבוצה של פועלים זרים בוהה בי.
באופן מחושב, נופפתי להם לשלום, וסימנתי להתקרב אליי, והם כמובן מצידם לא היססו.
תערובת ססגונית של אנשים בעלי חזות רומנית ואוריינטלית רצה לכיווני, וביניהם היו גם שני ניגרים שעליהם בניתי הכי הרבה.

לקחתי אוויר וצללתי.
שמתי אבן בתוך הפאה, והשארתי אותה על הקרקעית.
הייתי באזור העמוק רדוד, קרוב לשני מטר עומק. שחיתי מהר ובצורת פרסה. עד שהקבוצה הלהוטה הגיעה למקום שהייתי בו, ונלחצה מעט כי נעלמתי ללא היכר, אני כבר הלכתי באופן הכי סתמי בעולם לכיוון המחלצות שלהם.
הניגרים סיפקו לי האחד חולצה בצבע צהוב (שהתאימה יופי לתחתונים שלי) והשני מכנס דגמ"ח של שבע שמיניות וכפכפי אצבע פרחוניים.

הלכתי למחבוא שלי בגן העיר, הייתי צריך כסף בשביל לעבור לדירה חדשה.

זה היה חור קטן ונעים באמצע בוגרשוב, קומת מרתף, מטבח שהוא גם סלון, מקלחת שהיא גם שירותים, שני חדרים קטנים יחסית, וסוג של חדר ארונות.
הרשתות היו קרועות ומדי פעם חתולים היו נכנסים וישנים איתי במיטה. זה לא הפריע לי כי לא התכוונתי להישאר שם הרבה.
את השבוע הראשון ניצלתי בעיקר לשינה, הייתי די מרוקן פיזית ונפשית אחרי כל הבילויים במועדוני הגייז, וגם הישיבה בבתי הקפה של הטרנסג'נדרים לא עשתה לי טוב, יותר מדי דיונים (מהסוג שלא מובילים לשום מקום) שהייתי חייב להשתתף בהם בכדי להראות שייך.

כבר היו לי שתי דמויות חדשות בראש, אבל בגלל החום חשבתי לחכות קצת עם אחת מהן, ולעבור ישר לדמות התייר שפיתחתי.
עכשיו רק נשאר לקפוץ לחנות באלנבי שמוכרת משקפיים בזול.

בוריס דוכיפטוב

אחרי כמה חודשים של משחק בסרטי פורנו, היה לי מספיק כסף לנוח.
שרפתי את הפאה, זרקתי את משקפי השמש לתוך הירקון, את הבגדים תרמתי לצדקה.
דמיינתי לעצמי את המסכן שיסתובב בבגדים עם כתמים ביולוגיים וריח שמזכיר את השירותים בקומה הרביעית וחצי של התחנה המרכזית.
שכרתי דירה קטנה בדרום תל אביב, מעל מכבסה, עם זכוכית משולבת בדלתות, וריצוף מהסוג שנקרא "ערבי". ביליתי את רוב היום בשכיבה באמבטיה, היא הייתה ישנה ומוכתמת, אבל נקייה, ויכולתי לשבת בה מהבוקר ועד הערב, מדי פעם הייתי פותח את הברזים בהתאם למזג האוויר, והיה אפילו עוד יותר נעים.
נהגתי להכניס את הראש למים, ולהאזין לרטט של מכונות הכביסה והייבוש בקומה מתחת, העברתי ככה שעות, בזזזזזז, בבזזזזזז, וררררררר, ורוווווום-ורווווווווום, ומדי פעם רק הייתי מרים את הגוף לכיוון הכיור כדי להקיא.

הייתי זקוק לזהות חדשה.

יום אחד כשהזמנתי פוקאצ'ה על בסיס חמאת שום (עם פטריות, תירס, עגבניות, קצת חסה, וקצח למעלה), הגיע שליח רוסי. על התג שלו היה כתוב מיכאל.
הלכתי עם השם הזה למים, סיימתי את הפוקאצ'ה וצללתי חזרה.
שיחקתי איתו בראש, זה לא הסתדר לי, החלטתי לקחת משהו דומה, הלכתי על בוריס.
צללתי פנימה, לקחתי שלוק ממיץ הענבים שהגיע יחד עם ההזמה שלי, וצללתי חזרה.
הוצאתי את הראש החוצה, לקחתי המון אוויר, וצללתי שוב. על הקרקעית ספרתי כמה זמן אני יכול להשאר שם, אני די בטוח שהתעלפתי אחרי כמה ניסיונות.

בערב הלכתי לבית קפה בשינקין.
הייתי בוריס דוכיפטוב, והיה לי סיפור מרתק לכל מי שהיה מוכן להאזין.
סירקתי את השיער בשביל מביך הצידה, הלכתי עם חולצת משי שגנבתי מהמכבסה למטה. הכפתורים העליונים היו פתוחים לרווחה.
לפני שיצאתי מהבית קיצרתי את שיער הערווה והדבקתי אותו לחזה בעזרת דבק נייר מהחנות של "הכל בדולר", אבל רק בכמה נקודות לא מאוזנות.

"...בגולאג רק צעקתי שאני רוצה ישראל, רציתי בכל הלב לעלות לארץ ולנשק את האדמה, בגלל זה  הייתי בכלא, בגלל זה קראו לי אסיר של ציון".
קראו לה מיקה, היא מלצרה בקפה פינתי. ממבט אחד כבר ידעתי שבעזרת ישיבה מסתורית בפינה, משחק נבוך, וטיפ גדול, אוכל להזמין אותה למשקה.
"חשבו אני מחביא סודות, בגלל אבא שלי היה עורך דין גדול בקייב. הצמידו לי אלקטרודות לגוף, וחשמלו שוב ושוב".
"זה כאב?" שאלה מיקה ומחצה לי את היד בדאגה.
"אחרי כמה זמן מתרגלים, אבל הם בני זונות, לא מספיק להם אני צורח, רוצים עוד ועוד, מגלחים עוד מקום, מצמידים אלקטרודות, וזה עוד מקום, ועוד אלקטרודות, ואני מתכווץ וצורח, וככה זה שוב ושוב, אולי כמה שנים, אולי יותר, אחרי זה מתרגלים שוב, אפילו לעכברושים שאוכלים את העור שלך, מתרגלים בלילה לשכב בלכלוך".
פתחתי את החולצה שלי כדי להוכיח את הנקודה, הצבעתי על שיער הערווה המודבק, "הנה, את רואה, גילחו גילחו כל הזמן, עכשיו זה נראה כמו של זה, נו, איך אומרים, קוף!".
"די, אתה לא קוף, אתה גבר נאה, ואני חושבת שאני מתאהבת בך, הסיפור שלך, הוא כ"כ לא רגיל...".
 "לא! את לא יכולה לאהוב את בוריס, אני כמו חיה!!! אין לי רגע מנוחה, בלילות אני מתעורר, אני חולם שנחשים בולעים לי את ה... נו, את יודעת".
ישבנו בגינה, על ספסל, שנינו שתינו והאלכוהול פתח לי את יכולת ההמצאה. שיקרתי ושיקרתי, אני די בטוח שעברתי את כל הגבולות בכמה וכמה נקודות בערב. מיקה בלעה את הסיפור שלי כמו נחש שבולע בולבול בגולאג.


בתור בוריס יכולתי לחוש אהדה עצומה ליהודים באשר הם, לאהוד כל דבר שמייצג את ישראל, ולספר בפה מלא שאני עובד בתור רופא משפחה.

אחרי כמה ימים טלפנתי למיקה וסיפרתי לה שפיטרו אותי.
היא נתנה לי את המספר שלה עוד באותו הערב, ולא חיטטה יותר מדי כשלא נתתי לה את שלי.
הסתבר שאבא שלה עבד במשרה בכירה בבית חולים פרטי בהרצליה, והיא סידרה לי עבודה.

זה היה בערב יום שישי, אני זוכר כי הכביש היה מלא במכוניות מלאות צעירים, וכולם נסעו למסיבות בזמן שאני נסעתי למחלקת היולדות בבית החולים. התיישבתי במסדרון והדלקתי סיגריה. היה ריק יחסית, ולא היה מי שיעיר לי. הרגשתי נורא עייף, זה תמיד סוחט אנרגיה להתרגל לדמות חדשה, במיוחד אם היא מצריכה מערכות יחסים.
בנקודה מסוימת כנראה שניקרתי, חלמתי בהקיץ על עצמי, רץ לתוך החדר הזה, איפה ששמים את הילודים הטריים. צרחתי מילים ברוסית וזרקתי באוויר את הסטטוסקופ שלי.
אני זוכר שעברתי מיטה מיטה ונישקתי את איברי המין של הילודים הזכרים.
הרמתי את הסדינים המנוקדים, היה עליהם לוגו של בית החולים וכתמים שכנראה כבר לא יצאו מהבד לעולם. קשה לדעת מי בן ומי בת, אז עברתי מיטה מיטה, נישקתי בולבולים, וחשבתי לעצמי שכשאתעורר אלך למכונה ואקנה פיצוחים, רצוי פיסטוק חלבי, פשוט היה לי דחף כזה.
בנקודה מסוימת אני זוכר שעפתי באוויר, זה נראה כמו דילוג מחלום לחלום, חלמתי על האבקות, וצרחתי "נו, יא טבייה פקאז'ו, אידי סיודה, פאדאיידי, אי יא ז'ה טיבייה אוביו, סקאטינה!!!" על אדם בחולצת פולו אדומה.
אני זוכר שנפלתי לתוך בריכה, היו נתזים של מים שעפו לכל הכיוונים, אני זוכר מיטה, אני זוכר יבבות שנשמעו לי כמו של חיות.

חשבתי שזה האפר החם של הסיגריה נופל לי על היד, שרף לי, פתחתי את העיניים, היו זכוכיות נעוצות ביד שלי, וזה שרף עוד יותר בשניה שהבנתי שאני כבר ער .
האיש עם בפולו האדומה רץ לכיוון שלי עם פח-מאפרה בגובה הברך, והרגשתי את החריץ במאפרה (זה שמניחים בו את הסיגריה) סודק לי את הלחי.
ברחתי.

בדרך הביתה היה לי המון זמן לחשוב, לא הייתי בטוח לאן כל זה מוביל, אולי הייתי אפילו זקוק לעזרה.
ידעתי שבזמן הקרוב כבר לא אשוב לבקר בבית הקפה של מיקה, וזה היה בסדר מבחינתי כי היא הייתה תמימה מדי.
אישה שמאמינה לכל בוריס דוכיפטוב שמספר לה מעשיות מהגולאג, היא אישה שחושפת את עצמה לפגיעות ובעיות, ואולי, היקף הבעייתיות שלה גדול אפילו משלי.

למחרת בבוקר כבר היה לי שיער קצוץ, פנים מגולחות למשעי, ושוב הייתי בקרקעית האמבטיה, מאזין לוווש ווש וושששששש, ברזזזזזזזזזז ורארררווווווווופם של המכבסה, עוצר את הנשימה וחושב על דמות חדשה.

ספסלים


זרקו אותי מהדירה באבן-גבירול כי עשיתי יותר מדי רעש.
קוקסינל שהתגורר תחתיי (או קוקסינלית שהתגוררה – היה קשה להבין מהפעמים החטופות שראיתי אותה באמצע הלילה) התלוננה לוועד כמה פעמים. היא טענה שאני עושה יותר מדי רעש.
השארתי שם את המצעים, ממילא היה חם מדי.
שמתי בתיק את הבגדים הכי אופנתיים שלי, בבגדים שלא רציתי, סתמתי את הכיורים, המקלחת והאסלה. פתחתי את כל הברזים ויצאתי לדרכי.

היה עדיין מוקדם, ונכנסתי למספרה האופנתית הראשונה שראיתי בדרך, זה היה בבוגרשוב. היה תפוס, אבל הספר הסתכל עליי במבט שרמנטי ואמר לי לחזור בעוד חמש דקות והוא יתפנה במיוחד בשבילי.
חזרתי אליו אחרי רבע שעה עם משולש פיצה ביד אחת, ושקית עם סושי ומיץ ענבים ביד השניה.
לא ידעתי איך להסביר לו איזה תספורת רציתי בלי להעליב אותו, אבל בסופו של דבר הצבעתי על התספורת הכי מטרוסקסואלית ומביכה שהייתה על הקיר.

הגעתי לגן מאיר כשכבר היה חשוך.
שמתי את התיק על אחד העצים, והתחלתי לפזז במעלה ומורד השביל בחינניות. בעודי מנענע את הישבן, פנתה אליי אישה (מפתיע מאוד בהתחשב במראה שלי). היא הציעה לי כסף.
"את שוטרת?"
"אני נראית שוטרת?!"
"אני נראה כמו זונה ממין זכר?!"
"כן..."
"טוב, את צודקת, אבל לא חשבת אפילו לרגע שאני אולי פונה לקהל הגברי? הסתכלת עליי בכלל?"
"אתה צודק, סליחה."
"טוב, נו, בואי, איפה את גרה?"
הלכנו אליה לדירה, הסתבר שהיא גרה בבניין שצופה אל הפארק, והיא ראתה אותי מהחלון. במדרגות היא סיפרה לי שהיא מסתכלת מהחלון כמעט כל יום, וככה היא תופסת זיונים.
היא נראתה בסדר, מאוד מלאה, אבל זה ישב בפרופורציה וגם היו לה פנים יפות. על הדלת היה כתוב "כאן גרה בכיף מלי אסתר".
רוב הנשים שקוראים להן מלי הן בעצם מזל, למלי הזו קראו מלכה, והיא הייתה בקטע מוזר ביותר.
הקירות של הדירה היו מכוסים בתמונות של צעירים וצעירות, זה הלך בטורים קטנים, למעלה היו תמונות שהיא צילמה מהחלון, ואחרי זה היו תמונות שצולמו במיטה שלה.

הצגתי את עצמי בתור מוטי ברדוגו, היא רשמה את זה על הקיר, והוציאה את המצלמה מתוך מגירה שולחנית בסלון. רציתי לספר לה עוד על עצמי, נורא רציתי לחלוק את סיפור החיים שהמצאתי בזמן שחיכיתי לפוטו-מאקי שלי, אבל היא השתיקה אותי, צילמה, וחילקה הוראות.

מלי הייתה די מנוסה, או שאולי "מתוכננת" הייתה המילה הנכונה יותר. היא עשתה סטריפטיז איטי, ובמהלכו השתפשפה על הברך שלי עד שגמרה (כל זאת עוד מבלי להוריד את הבגדים של אף אחד מאיתנו לגמרי). זה לקח בערך עשר דקות, וחשבתי שזה כל הקטע שלה, אבל זו הייתה רק ההתחלה.
היא הורידה את החולצה שלי ומצצה לי את הפטמות. אח"כ היא מצצה לי בכלליות, כשכל כמה דקות היא קטעה את זה ועלתה להתנשק איתי. היא לא רצתה לתת לי לגמור. בסופו של דבר היא התחילה להיחנק (מבחירה), ואז היא הפילה אותי אחורה, הורידה את התחתונים שלה, והתיישבה לי על הפנים.יחסי הגוף שלנו היה מספיק טובים כדי שהדגדגן שלי יהיה בדיוק בפה שלי. והיא המשיכה לרדת לי שוב, בהפסקות, וכשהיא לא ירדה היא מצצה לי את הביצים. בסופו של דבר, ורק אחרי שהיא גמרה שוב, היא נתנה לי לגמור בתוך הגרון שלה.
אח"כ היא שוב העמידה לי אותו, ואז רכבה עליי (ושפשה את הדגדגן שלה תוך כדי), שנינו גמרנו.
אחרי רבע שעה זה חזר על עצמו.
גמרתי ארבע או חמש פעמים, ועוד פעם או פעמיים שאי אפשר להחשיב לגמירה, אבל כן אפשר להחשיב כהתכווצויות מלוות בבצורת.
כשהיא סיימה להנות (ולמעשה לאנוס אותי), היא הלכה להתקלח, אבל קודם השאירה על שידת הטואלט אלפיים שקלים, בשטרות של מאתיים.
בזמן שהיא התקלחה חיטטתי לה בדירה. מלבד כל התמונות על הקיר הדרומי, לא הצלחתי למצוא שום זכר לאדם אחר שאי פעם היה שם או היה קרוב אליה.
היא יצאה עטופה במגבת וורודה. היא לא טרחה להתנגב, והרגליים שלה השאירו סימנים רטובים בכל צעד שהיא עשתה. היא נצמדה אליי.
"רוצה להשאר לישון?"
"אני לא יודע אם זה רעיון טוב, את באמת רוצה לארח אותי פה?"
"שמע, מוטי, אני לא מציעה לכל אחד להשאר, הרוב עפים מפה אחרי הגמירה הראשונה, ותשעים וחמש אחוז מהם גם עושים את זה בחינם".
פתחתי את המגבת שלה, ותפסתי שד. מצצתי קצת את הפטמה, ואז מצצתי את השניה, בשביל הסימטריות.
"חכי לי במיטה, אני ארד להביא לנו משהו לאכול".

בחמש לפנות בוקר, מלי התעוררה וגילתה שהיא עדיין לבד בבית. מתוך שיעמום ובדידות היא ניגשה לחלון, במקרה הטוב היא תראה שם קורבן חדש ואולי סיכוי לאהבה, במקרה הרע, חשבה לעצמה, עדיין תהיה שם זריחה, והכל יהיה בסדר, יחסית.
על הספסל, ממש מול החלון שלה, כאילו כדי לעצבן, מוטי ברדוגו ישן שנת ישרים, ובדיוק חלם על עוד 2000 שקלים שמצאו את דרכם אל המחבוא.
למלי לא הייתה שום דרך לדעת שבשמונה בבוקר מוטי ברדוגו יהפוך למוטי עדן, מוסיקאי ומלחין ים-תיכוני שישכור דירת סטודיו מול התחנה המרכזית החדשה.

שולה ומוריס

שולה אל-פסי מוצאת אותי בגן מאיר
אני ג'וני פיש, אבל בשבילה אני יוני פישמן.

היא גרה עם בעלה מוריס (צייר מפורסם בעולם) בכיכר, והחלון שלהם יוצא למדרגות שמהן המכונית ב500אלף שחור עפה.

אני מתאהב בה + תיאור כמה היא שופעת ועסיסית לגילה

מישהו משאיר כתובות גרפיטי
אני נעלב כי חושב שזה עליי

בעלה נעלם בלילות ואני מזיין אותה ביום ובלילה

אני מתאהב

מגלה שיש סווינגרים בכל השכונה
ושהכוונה בכלל לרחמים השכן (גרפיטי שאומר שמזיינים אותה בלי רחמים)

בעלה מו-ריס הוא מרוקאי שמתחזה לצרפתי ולפעמים המבטא בורח לו
יש לו האמר אדום דובדבן

כשרחמים חוזר לשולה, אני עוזב, שבור לב.

בני ברק

קליניקה + משרד ייעוץ בבני ברק \ עזריאלי
הרב במיוטו (הרע במיעוטו)
נראה כמו קרנף בתוך צנצנת

קראתי בוויקיפדיה היום, שיש מתקן מיוחד שפותח ע"י חרדים כדי לוודא את "תמימותה" של נערה כשמחפשים לה שידוך
ושיש משהו דומה, שמחפש סדרים ברקטום, כי יש עלייה בדתיות שעושות אנאלי כדי להשאר בתולות לחתונה

ענבר

שבור לב אחרי הרומן עם שולה, אני הולך להופעות, בעילום שם
יוצר קשר של כשבוע שבו מישהי מנחמת אותי
עם תיאור שלה ושל השבוע
בסוף השבוע (שבת) אני מגיע אליה הביתה
ואחרי חצי שעה היא שוברת לי את הזין לחצי, ומאז אני לא מדבר איתה.

אתה בוער כמו שמן זית

רוצה לסלק את הכולסטרול הרע
רוצה לפנק את הכולסטורל הטוב
לזיין את העוגה ולהשאיר אותה פתוחה
כמו אבן שאין לה הופכין על שיש המטבח
בלי לשרוט את הציפוי
לדחוף אבוקדו לתוך פה של מישהו שמדבר יותרמדי
לעשות ממנו קבב דגים
שקרנית מפגרת
לכי תלמדי עברית
השקרים שלך לא עובדים עליי
אני אשבור לך את הטלויזיה
את לא מכירה אותי

אבחון בכף היד

הילד לא ממש מגיב
הוא לא מגיב
היא נעלבת, כהורה
הבית לא חיובי
אנחנו מסתכל על האצבעות
בקמיצות רואים את הפגמים של האזור השמיעתי
זה לא שהוא חירש
זה הערוץ הכי פחות רגיש
השמיעה שלו באה בסוף
את שקרנית
אני רואה את זה בפנים שלך
לספר שקרים כאלה בטלויזיה
השיניים שלך ירקבו
גם המבט
את תתקלקלי כמו חלב בשמש
כמו מאפרה

יש מקום רק לאחד

מהגבעות הירוקות של סקוטלנד מגיע פרופסור ערפד שלא יכול להפסיק לאכול ירקות כתומים.
הוא אוחז בידו אוזניות יוקרתיות ומקווה לטוב, בעוד אנשים אחרים רוצים לשדוד אותו בתחנה המרכזית של הסביבה.
הוא אדם פשוט, אדם תמים, מתכנן לעשות קרחת, לא מבין את חוקי התנועה.
החיים על פי אודטה הם הקו המנחה לאופן בו הוא מתנהל.
יש לו בתיק צנצנות עם מרק וחמוצים וריבות ושומן משומר של חיה שרצח במאה שעברה.
שמנת מתוקה ממתינה לרתיחה, אחרי זה מערבבים אותה עם שוקולד, אנחנו רוצים להקציף.
מה שהיינו עושים פעם היה לערבב הכל עם חמאה, אבל זה היה כבד מדי, אנשים היו נופלים לתוך בורות שהיו נפערים תחת רגליהם, הכל מן השמיים, אלוקים אחד, שתיים, שלושה, מקסימום שישה, אחרת אין יותר מקום באוטו.
והרכב נוסע, הוא דוהר, במעלה הגלן.
אחרינו מתרוצץ אדם עם חרב גדולה.
אני חושב שהוא שיחק באיזה סדרה אחרת, בכל מיני גילאים שונים, הוא היה על אי בודד, חשב שיש בחוץ קרינה, עבדו עליו כדי שלא יפסיק ללחוץ על הכפתור.
ואז פתאום הם הגיעו לסן פרנסיסקו כי אנשים נעלמו.
ברקע מתנגנות פרסומות.
התוכן הוא שיווקי במובחן.
החיים שלנו נגמרים.

צחי בחר את השיר

כן אנחנו שניים
יובל בנאי ואני
בטח לא לבד
כי אם שני אנשים נמצאים ביחד בחדר אז הם לא בן אדם אחד
כמו מונית שירות מפתח תקווה לישראל
הנסיעה הזאת מזכירה לי את הילדות
בצל אזור חיוג מרושע
תחת שדה חקלאי
דוחף פקעות של סחלב
 

אברהמסון גמילה מעישון

הם אמרו לי לבוא
הבטיחו שקרים
ביקשו לזרוק את קמחי הלבן
להמנע משאיפת עשן
לצפות בגרסאות כיסוי של "סוד המזלות"
לשלוח תריסר המחאות
להפסיק לבכות
הם שיקרו שקרים, גברת
אל תאמיני
אלוקים אחד
הרפואה תבוא ממנו
ואם לא עכשיו - אולי בעולם הבא
שם הוא מייצר עננים בעזרת מקטרת גדולה
גדולה כמו האמונה של בני ישראל
אל אחד
אלוהים רבים
סוד בין השורות
שומר דלתות ישראל כמו מושון שלנו שהתפחש לפלדלת

אתגר קרת משתמש בשפה

אמרו עליו שהוא הכי ישראלי שיש
מרגש
מצחיק
ישר וקולע
נשוי לשירה גפן
ובכלל בחור מקסים
אני מצאתי אותו לפני שנים רעות
כמו בבון צעיר שנולד בספארי
סוף שבוע נעים
מתחיל האביב באופן רשמי
שבת שלום
להתראות

ילד מפגר על המסך

חדשות הילדים המיועדות לילדים
החברה להגנת הטבע עושה את המוות לכולם
בואו ביחד
אלפים ורבבות ושיני חלב רבות זרוקות מדממות על הדשא
על טעויות משלמים
לקרן הקיימת לישראל יש הרבה חברים בכיס
ובכיסים שלנו יש רק חור
וגם לתוכו אנשים מנסים להכניס את הזין
באהבה

יום חמישי, 22 במרץ 2012

קולות מן השמיים

היא ביקשה לחרבן לתוך כוס
והלב ביקש תינוקות מבחנה
את יודעת אני לא כזה
לא כמו כולם
מלפפונים חמוצים בחצות
יחסי ציבור שליליים
מסי מדינה על חשבון אוכלוסיות חסרות לחם
ואת, יש לך לחמניות בארון
וזה לא אקדח
ואת שמחה לראות אותי

קימלס היקר שלום

גם אני מכיר אותן
החרדות, החברתיות
אל תדאג
אני אקח אותך על הידיים שלי החוצה
כמו ברווז בן יומו
פלומתי וזהוב
אתה פרח מקסים מהצפון
אני רוצה לגעת בך בדרכים עדינות
עשן הבאנגים שלך יתפזר עם צאת השמש
אנחנו נשב יחד על ספסל ונקיא בקשת לתוך שיחים
אתה תהיה החבר הכי טוב באינטרט
עם מילים כאלה כדאי לך שתתאפס על עצמך
כי מי שמתאפס הוא לא אפס
ומי שאפס לא יכול לאכול כריך בלילה
או פיצה
כי הוא מפחד
אין לך מה לפחד
אני כאן בשבילך
ויש לי טיפה מרה
לא על הקצה של הפין חלילה
על הקצה של הלב
והנה הוא
הנה
תחזיק אותו חזק
כאילו שהבולבול עומד להתלש
כי לא נשארה אהבה בעולם מלבד ערימה של גורים מקסימים במושב כלשהו
ואנשים רעים רוצים לגעת בך עם מקל
זה אתה
זה אני
זו האוכלוסיה הריבונה באזור שלנו
לילה לבן 2012
תן לי לעזור לך

חרא זבל זין

את אהבתי לאדמונד
לרחובות טולוז
שארקוטרי בגשם
חרדל דיז'ון בלילה
נייר טואלט סופר רך
עדין על חור הישבן
מלטף
כמו גשם של אביב
מלא באבק של איילון
כמו קיש מפולפל היטב
חשבוניות מס
את הכל אני אוהב

יום רביעי, 21 במרץ 2012

הבטחות ממולאות

הבטחת לי סמבוסק
אני עדיין ממתין
כנראה חלומות לא תמיד מתגשמים
בעצם אף פעם לא
זה עולם של שקרים
חצילים עגבניות ושאר דברים של אנטיפסטי
משורר האוכל יושב לבד מול מסך מרצד
איפה הסמבוסק
איפה
מישהו שומע מייק ברנט ממש ממש חזק
והלב רוצה לרצוח
איש חרדי מסביר לאיש תימני
אף אחד לא רוצה לשמוע
כולם מדברים
אף אחד לא רוצה לשמוע
כולם מדברים
אבל אף אחד לא רוצה לשמוע
בזמן שכולם מדברים ומדברים ומדברים ומדברים
אבל אף אחד לא מקשיב
רק המקלדת יודעת כמה כואבות הן
מאורר שעומד מיותם כבר שנה
דף צהוב עם קישקושים
ספר האובל 2012

יום שני, 19 במרץ 2012

איך זה שאני מחפש איטום ולא מוצא

מחפש איטום
ולא מוצא
רוצה לאטום את הנחיריים
את העיניים
את האוזניים
את החריצים של הפין
חור התחת
חשוב מאוד לא לשכוח את הפה
לאטום מתחת לדלת
את פתח המנעול
את העינית
את החלונות
הסדקים בתקרה
כל החורים של הברזים
האסלה
הנקודות הקטנות האלה שהמים של המקלחת יוצאות מהן בידית שמחזיקים
לאטום את הארונות, המגירות, הסכו"ם
לסגור הכל וללכת לישון
להחנק בתוך השממה
במחסור של אוויר
לצלילי לאונרד כהן
כדי שהמחשבות יהיו אטומות
וגם לפזר חול על הרצפה
שמעתי שזה עוזר
להכניס הכל לתנור ולחכות לטוב
באמת שאני מחכה לטוב
כבר יותר מדי זמן
החלטתי אפילו לכתוב על זה
באמת

צלילים

זורכת איך פעם היינו משתינים בכיור מאחורי וילון?
בימים ההם שוורמה הייתה שווארמה
ולמאפים היה טעם של עוד
כיום יש רק נעליים עם סולים שמתקנות דברים
דברים שמעקמים רגליים
רגליים שבועטות בזכרונות
זכרונות עם חורים בהם
משקאות מוגזים במקרר שאינו שלנו
מקרר שזרוקים מעליו חטיפים
קופונים

כשאני לא ישן

כשאני מחזיק את הבלוג שלי על הצד ומסתכל עליו מוזר
כשהצוואר כואב מרוב שזזתי הצידה
זה נראה כאילו שהמילים שלי הן קווי מתאר של ארמון עתיק מהתקופה העותמנית
מפואר
הכל מפואר
ורק אני משאר עקום
עם גב כואב
ושופך רעל
כי העולם שפך אותי עליי ראשון
ומי אני אם לא אחזיר
רוצה להיות שייך
חלק
ואם לא חלק אז לפחות רכיב

חולם לרצוח בנקאית

רוצה אני לרצוח בנקאית לא יעילה
כזו שמבזבזת כסף לאנשים
כזו שטועה
כזו שדופקת את האדם הפשוט
זה שרק רוצה לאפסן את הכסף שלו במקום כלשהו, כדי שיוכל לקבל משכורת
כי הרי חלילה מלקבל את המזומן שלי ביד בערימה גדולה
כמו פעם
כשהשליט הפאודל שלי חירבן לי בתוך היד
ועכשיו כשהכסף הולך לאיבוד
לך תנפיק דו"ח
ותשלם עליו כסף
כי עולה שבעה שקלים וחצי
להדפיס ולשלוח
אם בכלל
וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על אוקסנה
זו שגרמה לי לרוץ יומיים ולחפש ניירות שלא הייתי צריך
כי היא לא הכירה את הנהלים של הסניף לעומק
כי היא סתומה
או ההיא שנותנת לאנשים כסף בלי לבקש תעודת זהות
או ההיא שסתם סתומה
באמת
לרצוח בנקאית
ואז את כל מי שמעליה
ואז את מי שהמציא את הבנקים
ואז פשוט להמשיך לעלות מעלה
עד שאני ארצח את אלוהים

תה עם עובש

עוד בוקר טוב
מגיע לעבודה לפני כולם
הבוס כבר פה
משחק אותה עובד
שומע היפ הופ עכשווי
זה אני
הכי ישראלי
יצא לי מלא דם מהאף
אבל זין על סריקות של הגולגולת
אני לוקח את התבוסה שלי בכבוד
ניסו לתת לי בבוקר כוס דמיונית ולהפציר בי להשאר, דקות לפני זה כמעט הקאתי במשך מלא זמן, קצת לפני זה ישנתי, לפני זה היה יום בדיוק כמו זה, בינוני עם אפשרות לבאסה
יום בדיוק כמו היום
יום בדיוק כמו היום
יום בדיוק כמו היום
יום בדיוק כמו היום
בדוק, יום כמו היום
וביום ראשון מגיעים ומוצאים תה, או בעצם חליטת צמחים, מעלה עובש בתוך הספל שלך
ואתה חושב לעצמך אם זה עומד מיום חמישי, או רביעי
כי כל הימים נראים אותו הדבר
גם סופי השבוע
הכל עובר בלי שאשים לב
זכרונות קטנים
דקות של אושר
רגעים של שינה שלא יחזרו
עייפות מצטברת שאפשר להרוג בעזרתה את האויבים הכי גדולים
אפשר לבוא לעבודה ולא להצליח לקרוא
לא להצליח להתרכז
יום בדיוק כמו היום
כמו אתמול

יום שישי, 16 במרץ 2012

ממבוסה נגד העולם

איך מגיעים לבן גוריון
יש לי מפה
אני דואגת המון
לא מבינה
אתה לא מבין אותי
איפה הסנטר
אדוני הנהג
איך מגיעים
אתה זקן לא נחמד
יש לי מפה
יש לי קול מעצבן
אדוני

יום ראשון, 11 במרץ 2012

קוף צעצוע מכני

גלגלי התעמולה יאכלו עצמם ובסוף תישאר שחוק כמו הטענות שלך.
אכלו לי ושתו לי היה נחמד בעבר, כיום אתה בוכה אחרי שכבר ניצחת.
הניצחון שלך קרה כשהיית כ״כ עסוק בלהתבכיין ששכחת להושיט יד אל מגש הכסף. לו רק היית חרוץ, פעלתן, יוצר בזכות עצמך, מתקיים מחיוב במקום משלילה, לו רק ידעת לשמוח במקום להלין כי לקחו לך הכל.
במקום להוביל בחרת ללכת במאסף, ללכת מסביב, להתאונן על הצרות הדמיוניות.
הענק המרושע לא תקף אותך אישית, עכשיו הוא מת ואתה מקפץ סביב הגופה וזועק על עוולות העבר.
הוא לא יקום משנתו, הוא לא יפצה אותך.
נפילתו העלתה לאוויר עננים של זהב ובמקום לעמול ולחקט אתה המשכת את ריקוד המלחמה שלך.
פעם דמיינתי שאתה גיבור.

חימום תת רצפתי

אני מחפש חימום תת רצפתי
כי לא מספיק לי שהקירות והרצפה חמים
אני רוצה שיהיה לי חם גם ברגליים
שאוכל להזיע את הצרות שלי החוצה
כמו שצריך
שאחליק בסלון על טיפות הזיעה
שיהיה לי לבריאות

מקשיבים לשיחות של אחרים

לא
קצת כואב לי הראש
אומר יוסי לתוך האייפון
מה?
לא, אמרתי שכואב לי הראש
מה אתה מספר?
הוא יוצא מהחדר ופוסע במסדרון
נעלם
ואני ממשיך לכתוב כאילו איכפת לי ממה שהוא עושה
אבל ממה איכפת לי למעשה
אם אני יושב פה במשרד וחם לי בנפש
חם לי בגוף
חם או סתם

הצדיק המגמגם

יושב יושב יושב
הוא ישוב בשולחן מולי
ראשי נופל על כיפה עם כיתובים
אוזניות ענק עם פלסטיק בדוגמת עץ
מילים קשות הוא אומר
מילים על האינטרנט
ספק אם אלוקים מרשה לאנשים כאלה לגעת באינטרנט
שהרי הוא נועד לתורה
לכתובים
בעל פה
איזו גמרא
כמו מן מהשמיים
ואני חושב לעצמי על מטרתו
מה הוא משרת מלבד אלוקים
מה עושה בכיסא מולי
למה חם פה כ"כ
ועם זאת מזג האוויר גורם לרצות לצאת החוצה
לחקור עולם שלם של דברים שלא ראיתי מזמן באור יום
לאכול טעמים
להריח ריחות
להסתכל איך הקיץ שוטף גופים נשיים
איך השמש רוחצת סרטנים בקרם שיזוף
איך משחקים טניס בשמלה לבנה קצרצרה
כמו פין שמחליק קלות על חמאה מלוחה מבית תנובה
הפין עם הבית
הבית עם כיפת הברזל
חלודה בעצמות
מרוב ישיבה במשרד
איפה החמאה שתשמן את המפרקים שלי
איפה המוח
איפה הלב
איפה האומץ
הכל נופל על אוזניים ערלות

אני זוכר

אני זוכר את הפעם ההיא
קניתי מכונת מים, בלחץ
זה היה יום חם
הילדים היו איפשהו
אבל לא אני
הגנתי על הצבא
דרך החורים שבנעליים
הכל נראה שחור \ ורוד
העולים מחבר העמים ציחקקו כמו ילדים בגשם
הגשם ירד כמו דמעות של חג'בים
יש להם שכונה משלהם בראשון, רחוב שלם של חג'בים, כל האחים ובני האחים ונשות האחים והאחיות ובעלי האחיות והילדים של כולם עם הנכדים של כולם וכל כל כל כל כולם אבל לא כולם באמת
המנועים רעשו
מחסן 100
סבון בתיק
אוזן גדולה
ריח חריף מאוד של בית שחי
אלוקים לא מצווה לרחוץ ידיים אחרי חומצה
אלה היו ימים
השם ירחם
כמה כסף מבוזבז
איזו הגנה על המודלת
אני עוצם את העיניים וממתין

לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא

לא הכל שחור
באמת שלא
כל עוד יש אנשים טובים
ואז נכנס מישהו שחם לו
והוא דורש להפעיל מזגן
כנגד כל הדמעות
לעולם ועד

יום שישי, 9 במרץ 2012

רגשות מעורבים ירושלמית

מי זה פה אוכל את הלב
כאילו היה חתיכת פרה
במשק שלנו אין שקרים
יש רק תחלואה וגבורה
ואת המחשבות שומר לעצמי
ומקיא לפעמים בפה
קולו של יובל סמו קורא מתוך החושך
או מישהו שפורט לי על המצפון
מישהו טוב בחיקויים
שלא תתבלבלו
חשבונות סוגרים בסוף
אני עוד אראה לכם מאיפה הדג משתין על הקופון שנגזר על המחיר המוגמר
שוב צעקות בקומה מתחת
הפעם זו אביונה

ללא שם

שומע קולות ומנסה לזהות את המקור
צלילים של מתכת
של נשים
של בוקר
ההמולה המאפיינת את האוזן שנאנסה בצלילים והוטבעה בטיפות מאות (מרות)
עורב זועק
ובמחשב ראיתי תמונות של עורבים יושבים על גופת אישה הצפה בנהר ומנקרים אותה
דברים שרואים במדינות עולם שלישי
לא כמו פה
ברוך השם יש לנו רכבת
וגם את אלוקים
וגם המון יהודים טובים
שיהיה לנו לתרופות

שחזור נמאמן

מלונה גדולה מלאה בבני אדם
אני יורק על המלונה
מסתכל על המלונה
שורף את המלונה
בעיר גדולה הומה
מלאה בבני אדם
אני יורק על המלונה
אני חושב על המלונה
קומה שניה
קומה ראשונה
ביוב
אסון המסוקים
במחשבה שניה
מביט על הכל מהצד
כמו הומלס תחת כספומט באלנבי
חושב היטב
שלא יברח
שלא יתהפך
מתחת לברז הפתוח
אגמים של זהב וכסף ויהלום ואבן חן
חוזרת חלילה בחמש בבוקר
והמים יורדים
שומעים הכל דרך הצנרת
שלא תחשבי
והמלונה בוערת
ואני מגרד את הראש
באזור הדליל
איפה שהפצע
איפה שדיממתי ונקרש
והכל עולה באש
כמו ערימות של המוגלובין
כמו אבן שאין לה הופכין
כמו ערימה עסיסית של שקרים
מתודלקת כמו ערס במכונית
המועדונים של היום הם לא
וגם אתה לא
כדאי שנכיר בעובדות
הכל נגמר
והעיר
העיר קוראת בשמות ומלאה ניחוחות הקאה
כולם פותחים את החלון ושואלים איפה זה שם של רחוב
והסטלנים הכי כבדים הלכו לחפש את המדבר
יושב בשירותים בחמש ועשרים בבוקר השבת, מסמס להם ולא מאמין
לא מאמין כמה הקירות פה דקים
והתקרה
והרצפה
קולות הציפורים
תחליף רחצה מבושם
אופיום להמונים
מה שנשאר כשמורידים את המים
המיץ, עטוף במשהו שלא מכירים
במלונה
ובמקום כלבים יש בה בני אדם
קשורים מהצוואר
מתחננים
והמים ממלאים את כל החריצים
העם טובע בשקרים של עצמו
ואתה מתקלח יותר מדי
כדי להרגיש משהו לא ברור
או לספר משהו לא ברור
או לזעוק משהו
לא ברור
כמו חבר סכיזופרן
כמו חבר שמחבק את הבאנג
כמו חבר שלא מדבר אבל מדבר אבל לא מדבר
והעולם בוער
כנראה שמשהו לא בסדר
תוהה מי עוד מרגיש את זה
לא ייתכן שרק חופן מרגישים
רק קומץ
רק קורט
כפית אחת
ועל הנייר מודפסים לבבות
ובליבי אוחזות להבות
ועל הדלת תלויות מגבות
חולצה סגולה עם ציור של רובוטריק
מכוסה בשלג של קשקשים
ואתה לא בשל לתהליכים כאלה ואחרים והפעם זה מורגש גם לך, ועוד חבר לא עונה לטלפון, ועוד חבר נמק, ועוד חבר נופל דרך פתח הביוב לקומה שמתחת
כבר כמעט חמש וחצי
כולם יודעים מה קורה בחמש וחצי
ואז חמש שלושים ואחת
ואז חמש שלושים ושתיים
והתזמורת מנגנת
מלא עוד כוס, חבר
חצש שלושים ושלוש
הכל בוער מסביב, הכל בוער
קולות הציפורים נעלמו
יש קולות של מקרר מרוחק, של רכב על איילון, של בטן לא רגועה, של משימה מאולצת, ריח של מחשבות שלא עוצרות, לא פוסקות, מאמצים, לחץ, חרדה קיומית, מאבקי כח, סמליות, געגועים לימים של שיער, ימים של לק על הציפורניים
צרבת
מחר ננקה את הקירות עם אקונומיקה
זה שקר שאני אוהב לספר לעצמי
ובנתיים שקט מוחלט
הכל בוער


גיל חובב דברים

משקפיים על הראש
הוא מכין קובאנה
מנה תימנית שראויה לפרס נובל
קילו קמח בקערה
חבילה אחת של שמרים
או קוביה כזאת
מה שאתם אוהבים
מה שתופח
ועל השמרים אנחנו נפזר כף אחת של סוכר
היא מלוחה
יש גם מתוקות אך שלנו מלוחה
יש כף סוכר
שלוש כפות של מלח
אפשר לעשות הפוך
אבל זה עניין של טעם
מה שחשוב זה לא לתת למלח לגעת בשמרים
ואז לערבב דברים
להתחיל להוסיף מים פושרים
על קילו קמח תוסיפו בערך ארבע כוסות מים
אנחנו מוסיפים עד שנוצר בצק דביק
בוחשים עם היד
כמו תימנים
תקשיבו לצליל
זה נשמע כמו אוננות אגריסיבית
יד רטובה שמכה על גוף שמנמן
זמן הטפיחה חצי שעה
ועכשיו צריך סיר תימנים
אטום מכל הכיוונים
בדיוק
חמישים גרם חמאה
מאה גרם מרגרינה
מתיכים הכל יחדיו
שלחו לנו עוד רעיונות
אנחנו שונאים אתכם
פרסומת ליין
עכשיו צריך לעשות כדורים מהבצק התפוח
אל תשכחו לצנן מעט את החמאה המותכת
עושים כדורים, מגלגלים בקמח
עכשיו לתוך השומן
כשהקובנה תהיה מוכנה היא תתפרק לפרחים, לכדורים, ללחמים קטנים
כדורים כדורים
יוצרים סיר צפוף
חותמים את הסיר התימני
מתפיחים בסיר
בנתיים מחממים תנור
מקץ שעה של תפיחה
מכניסים לתור החם
חום מקסימלי
אח"כ מורידים למאה מעלות ואופים לילה שלם
מגישים עם רוטב עגבניות, ביצה, חריף, טחינה, חילבה למי שרוצה, ומאחלים ברכות לבביות לאנשים
מאחוריי יש מרכז כלשהו
בלב יש שקרים

סודוך לעקוץ בו

יושב אני
חושב
חושב אני
רעב
על מה אני יושב
אסלה

יום חמישי, 8 במרץ 2012

סמפלי אותו, אל תעשי לו חשבון

הוא נכנס למשרד ואמר:
12
שלום,
13
אני נמרוד
14
אני עומד נפעם מול הבן שלי
17
למה יש ה' שותקת
מתחת לגיד 60
למה נגעת ואין ה' בסוף
גם האתר, גם העיתון
מישהו צריך להגיד להם שאנחנו כבר לא... תימנים.
56
להקת בצפר
אבטיחים על האש
סמבוסק לוהט במיוחד, כי יש בו זחוק
56
תודה רבה, אני הייתי נמרוד.

בצד בפינה

יושב בפינה בצד בפינה
מסתכל מהצד מהפינה
מגן על עצמי בידיים
מהצד, מהפינה
הכל מסריח
והדף הצהוב
והעדכונים הבלתי פוסקים
לפעמים הקול שלי נעלם
לפעמים הקול שני נאלם
לפעמים אני הולך בבוקר ורואה אוטו שמתקדם לכיוון שלי מהר אבל בעצם זה אני שהולך לכיוון האוטו והוא בכלל חונה ואני לא מבין למה הוא לא עוצר או מאט אבל הכל בעצם עניין של תפיסה שגויה שלי
כי הכל שגוי
כי אני טועה
החיים הם בעצם מקסימים
הכל נהדר
דבש

אנשים פשוטים אוכלים קבב

אנשים פשוטים אוכלים קבב
ואם אפשר שיהיה קפוא
עם פיתות של פעם, גם מאיזה מקפיא
כי מה שזול נהיה טוב יותר לאור הגחלים
החשבונות בוערים
זכרונות לכסף שהרווחתי
יש פה חטיפים שהשאירו לכבוד פורים
אני מקווה שכולם יחנקו

אובדן

איבדתי את חדוות היצירה
נשאר בי רק מקום להתלונן
אני לא מסוגל לכתוב
לא מסוגל לנגן
רק לקטר ולהתאונן
הכל מרגיש תפל
העולם שמנוני ומזוהם
אני אדם פשוט
ואפילו לא מרגיש אדם
אני רפש
הנה תראו
רפש

חג

יש הרגשה של חג
בחוץ יש מקומות חניה ריקים
המוסכים היו סגורים
הרחובות היו שמחים
ובלב יבש
כמו אורז
כמו עוני
כמו משרה ששורפת את הנשמה
כמו סחלב שאפשר למות אם נוגסים בבצל שלו, בפקעת
ואתה פקעת עצבים
והכל מסריח
כמו אוכל מקולקל
כמו רקב
כמו נבג
כמו נגב
כמו חג ממש שמח
שאתה מבלה במחשבות על עוני
כמו ליצן

לחרבן

לחרבן על השם שלך
ועל הפנים שלך
ועל החתימה שלך
ועל המסמכים שאתה שולח
ובעיקר בתוך הפה שלך
כדי שתקיא ותיחנק מהקיא של עצמך מהול בחרא שלי
אמן תגסוס ברחוב

אחרים

לעשות דברים אחרים
כמו לשכב על הכביש ולבכות
לחכות שתבוא איזה משאית עם נהג ישנוני
לאכול כל יום ב33.33ש"ח
לקוות שמישהו יגאל אותי מהיסורים
בעיקר להרוג, ואז לנצל את מסגרת האשראי של כרטיס הזהב
עדיף לגמור עניינים
מהר

יום רביעי, 7 במרץ 2012

אם הייתי יכול

אם הייתי יכול כבר הייתי עושה
היית בר מינן
שרוף
שחוט
קרוע לפיסות דוחות
מזמן הייתי מסיים בשבילך הכל
לא מגיע לך לחיות בכלל
אתה נבלה מהלכת
מגיע לך שיחרבנו עליך בכל רגע נתון עד שתמות מזיהומים


יום שלישי, 28 בפברואר 2012

בבית אמא

יושב לחרבן בבית אמא
מעל ראשי מפזר חום - כנגד צינת החוץ
הוילון פרחוני
המגבת פרחונית
השטיח פרחוני
ורק הקקי חום אדמדם
ריחו מתקתק
זכר לגמבות הרבות שהיו במקרר

בתוך דברים שאני אומר

מאחורי כל בדיחה מסתתרת ערימה ענקית של כאב עצום שרובץ על נפש שלא יודעת להתמודד ומסתתרת מתחת לשמיכה אפילו כשחושבים שהאדם הולך לישון זועם או אדיש או מפגר אבל לא בקטע של להעליב בעלי מוגבלויות.
ולפעמים החגיגה נגמרת.

יום חמישי, 23 בפברואר 2012

סמבוסק חריף

אני לא חושב שאי פעם אכלתי גויאבה
למעשה הייתי צריך לחפש בגוגל איך היא נראית
לא הייתי בטוח, ועכשיו אני כבר יודע
מעולם לא נתקלתי באחת
וגם אם כן, אולי חשבתי שזה פרי הדר עקום כלשהו
כי בסופו של דבר מה היא בכלל גויאבה
ומה היא רוצה ממני
ולמה איכפת לה איך אני מרגיש
אם היו לה עיניים, האם הייתה בוכה בשבילי?
סתם חתיכת רקב מהעתיד
כמו נעליים מזמש, מעיל מעור, פרווה מפרווה ופוך של אווזים מדממים
הגויאבה רוצה להציע לי חברות בפייסבוק

יום רביעי, 22 בפברואר 2012

וזה קורע לי את הלב

חזרתי הביתה מהעבודה וראיתי חתול חמוד שאני מחבב שוכב מת בחניה.
לא בכביש, בחניה.
היו סביבו סימני נוזל מיובשים, ואח״כ ראיתי שיש עוד משהו שכנראה נמחץ מתוכו החוצה, והייתי לרגע בטוח שהוא התהפך, כאילו שעכשיו הפנים שלו פונות לצד אחר.
כשעברתי שם שוב כבר לא ראיתי אותו כי רכב חנה מעל המקום בו הוא שכב דרוס.
הוא היה מנש חמוד, בצבע מכוער והלשון שלו תמיד הייתה משורבבת קצת מחוץ לפה שלו וענבר אמרה שהוא כאילו לא מקובל בין החתולים האחרים.
אני שונא אנשים ואני שונא את החיים ואני שונא הכל.
פעם חיפשתי באינטרנט מה זה אומר שהלשון שלו בחוץ כי חששתי שהוא חולה או משהו.
אפילו לא טרחתי אף פעם לתת לו שם כמו שנתתי לשאר החתולים החמודים למטה.
;(

פטריית הקנדידה המסוכנת

יכול להיות שאתה סובל
יכול להיות שכולם
כי כל התסמינים הם נורא כלליים ומבטלים אחד את השני
אבל מה
אנשים כמו אמא שלי נופלים בפח
זה כמו סם
קל להגיד למישהו שהוא חולה ואז למכור מוצרים
אז תגידו לאמא ולסבתא שיזהרו בבתי המרקחת
יש מישהו שמנסה לדחוף להן פטריה לתחת

לכל מלפפון יש סיר: תמונת מצב

היום ירד לי שוב דם מהאף
ואני מסרב בכל תוקף ללכת לרופא
אולי אלה הגנים, היה לי סבא שמת מזה
ועל השולחן יש משקאות רבים
כדי שחלילה לא יאזלו לי הנוזלים
ויש גם כאב בראש
ויש גם משהו אחר
(בערך בשלב הזה איבדתי את חוט המחשבה ושכחתי מה ניסיתי להעביר)

דרוש יווני

מחפש אני
להיות יווני
לאכול דברים של יוונים
להפיק שמן מזיתים
לעבוד מעט
לנוח הרבה
לשמוח ולנגן
בעיקר להתלונן
להצטרף לאיחוד האירופי
ולחשוב לעצמי
איזה יופי

דרושות נשים לדיאטה חדשה

דרושות נשים לדיאטה חדשה
רצוי נשים ממש שמנות
עם גועל נפש מרוח
כאלה שאפשר לנתח בפוטושופ
ולהראות אותן יפות ואוכלות תפוח
ובכלל, איזה מין אדם יאמין לפרסומת שכזו
ודאי איזה חולה רוח
או אדם יהיר וזחוח שרוצה שלאישתו יהיה תחת מתוח
לול
עד עכשיו זה היה די גרוע (השיר)
אבל דחיל רבאק, נמאס לראות פרסומות מעצבנות
צלוליטיס זה בסדר

רוצה להרביץ עם הפין

איזה יום מהמם בעבודה
באמת שבא לי להתאבד
למה זה טוב בכלל
הרי גם ככה הכל הולך לשכר דירה ותרופות
ועכשיו צריך להוסיף חריזה במשקל
כי בלי חריזה הרי זו לו שירה
אלא סתם אדם מדבר, וחבל
כי מי אני אם לא משורר
ולמה אני עובד כ"כ הרבה

משחקים עם כותרות

ליברמן: חבל על המאמץ, זה לא יכנס
זה הסוף של חוק טל וחבל
חוק טל בוטל כמו משגל
תאילנד: פצצה בתוך מכשיר רדיו, זורמת
אזהרת רווח לפרטנר בתוך הפירדמידה של הכוס של אמא
סנוב, באנדורה גלשת? וואללה
הסכם מחשמל את הכוס של אמא
אני מעדיפה לא לראות קמטים בכוס של אמא
השיחות כשלו וכו'
נשארות בדרום למרות כל ההטרדות
התוכנית: הביטוח הסיעודי ייכנס לסל, מס הבריאות יעלה, מה חדש בכוס של אמא
תרבות תימן מגיעה לממלכה
זה סוף החדשות מפי

יום שלישי, 21 בפברואר 2012

חוק טל נפסל

מחטט באף עד זוב דם
פרשת נתן אשל מתפוצצת
נתניהו מעניש אנשים
יש בטלויזיה יותר מדי פאות
לאן כל זה מוביל, יונית?
לסגור את הקבוצה גם את רצית?
כל תלונה על הטרדה צריכה להבדק במציאות
ואילו יש אנשים שהם חברים שבעצם מגיע להם למות
איזה חריזה מקסימה
מה המשקל שלה?

יום שני, 20 בפברואר 2012

ערב במשרד

סופו של יום בו גיליתי על מותו של פרח - ברווז אשך מספר זוכה - 7
הרוח קרירה מהחלון והמשרד שומם -  ענן גשם מעל ביתו שבקיבוץ - 11
קולות של קשישים מחדרים סמוכים - כוס מים, אוזניות, נייר טואלט, צעצוע - 698
הדם שבנחיר הימני הפסיק לנזול - יותר מדי כיסאות - 9357
בסך הכל עוד יום עבר, בשקט - גירודים - 1
עכשיו אפשר הביתה לחזור - יש ערימה של אנשים על הספסל - 66
ובביתי יש במבה וגם ירקות בשפע - קופת חולים בה איש צועק - 090
יש שם ספות אשר קניתי במיטב כספי - אני ממש צריך לשירותים - 087974
יש שם אישה אותה אני אוהב עוד - תפוז - 111
יש שם מיטה - בלוג המבוסס על שירה גרועה - 909090909090909090909090909
זו היא מיטתי - המצעים הם בצבע כתום - 0987

שיחה בצ'אט

התחת מרגיש חריף
אז אומרים לי לבקש עשרים אלף
כמו נינג'ה
שעושה סאו באינטרנט
והפעם סאו הוא צליל בהטמעה אסייתית
ולא דרך לרמות אנשים שמחפשים דברים
אז אני לא יודע אם לוותר מראש
או לחשוב עוד קצת לפני שאני מגיב
כי מה כבר אפשר לעשות חוץ מללכת לאכול צהריים ולהתחמם בשמש לצד האיש שמדבר מצחיק
אני לא יודע

לחן עממי

טרילילי
טרולולו
תמכור לי אדמה על הירח
בעודי שומע סמית'ס באוזניות
פתאום שומע קליקים מסביב
אנשים עם מקלדות ביד אוכלים תפוח
ואני אדם פשוט
לפחות כמו סחלב שבוקע מתוך בצל רעיל
בחורף

תעמולת בחירות

במשרד אני יושב
על חום אני חושב
פתאום קשיש עובר מחוץ לדלת
יש עליו צעיף
הוא מחזיק ספל חד פעמי ביד
ואחריו דולק תימני עם סימני דולר בעיניים
הלוואי שכל הדלתות ייסגרו

לירון זהבי

מה אני חושב בכלל
מה זה משנה
איזה אלופה מהממת
באמת
כל הכבוד על בחירת העורכים
הדאו של קלאו היה מת מקנאה
אם היה יודע דבר או שניים
על חומר משמר
או הפילבוקס של חולון
אבל כולם רוצים ארוחת ערב עם שמעון פרס

סופי קרבצקי

מה אני חושב בכלל
מה זה משנה
איזה להיט
בושה לעדות אשכנז
שהרי סטראוטיפ שכזה מוצאים רק בכל מקום
סוקרת בחברת סקרים
משקרת בחברת שקרנים
מתאימה את עצמה כמו זיקית סובייטית
זה לא קל להיות דייר בבית עם שלוש נשים מברית המועצות לשעבר
הייתי מופתע שלא היית רוצה לפגוש אף אחד

קותי סבג

מה אני חושב בכלל
מה זה משנה
איך גבר רגיש ועדין כזה מוכן לשבור את עצמו בשביל מיליון
חבל על הכבוד
נפלת לשדודות
אולי תזכה לפגוש את אלי אוחנה
אולי את מירי בוהדנה
אבל בקטע טוב
הרי אישה נשואה זאתי, וגם אמא לילדיו של קובו בבו
הלוואי שתעמוד על שלך