הייתי בגן מאיר, וראיתי שהכסף לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן.
על אחד הספסלים הייתה קבוצה שהורכבה מנערים ונערות לובשי שחורים.
רצתי כמו מטורף לסנטר, וחזרתי בריצה דומה לפארק, אבל עם חולצה של להקת הבלאק מטאל "מייהאם".
זה היה היום שאחרי יום העצמאות המי יודע כמה של מדינת ישראל.
הם נראו מבואסים, וניגשתי אליהם בהליכה זקופה וגאה. היה לי זקן של שלושה חודשים, וכל הריצה גרמה לשיער שלי להיות רטוב וחלק, וגם כהה יותר.
ניגשתי אליהם, חייכתי, ואז אמרתי "הייל!!!".
הם היו מחולון, ועוד באותו הערב חזרתי איתם הביתה. קבענו שניפגש בחצות בבית הקברות.
אחרי שהם הגיעו והביאו איתם כמה חברים, הצעתי להם לעשות משהו משעשע.
הוצאתי מהתיק גליל של נייר טואלט רב שכבתי בניחוח תות, ואמרת "בואו נלך לחרבן על קברים!".
קראו לי פאבל, אבל הצגתי את עצמי בתור גראנד מאגוס. הטפתי לשנאה כללית ומלחמת חורמה כנגד כולם. השטן היה כלום בשבילי, היטלר היה זבל, אלוהים לא היה קיים. הם חשבו שאחרי החירבונים צריך ללכת להרוג בעלי חיים. ניגשתי אל דניאל, מי שהציע את הרעיון. היה לו שיער ארוך ובלונדיני, שרשרת עם פנטגרמה, הוא לבש חולצה של להקת המטאל "סלייר" ששילבה סמלים של פסיאודו-נאציים בתמונות של חברי הלהקה. הוא לבש ג'ינס כ"כ צמוד שראו לו את הביצים, ונעלי צבא קלות. נתתי לו סטירה, ברכיה לבטן, ואז כשהוא היה על הרצפה – בעטתי בו. הוא ניסה לקום וקיבל עוד בעיטה.
עזרתי לו לקום, ואמרתי לו בלחש מאיים "בחיים, אבל בחיים שלך אל תפגע במישהו שלא מסוגל להגן על עצמו".
בתור חלק מהמניפסט מלא השנאה שלי, הצעתי להמשיך לבית הקברות הערבי, כי לא יתכן שנפגע רק בלאום אחד.
בדרך עברנו בפילבוקס, ושכנעתי אותם ללכת מכות עם ערסים שישבו על הספסלים ועישנו נרגילה.
חצי שעה מאוחר יותר הייתי עם שלושה אנשים פחות, ועם מישהי שדיממה מהפנים בגלל סכין תועה.
אחרי חירבון קצר בבית הקברות הישן, כבר היה ארבע לפנות בוקר.
אמרתי שממשיכים לת"א, זה כבר לא רחוק מכאן.
עצרנו ליד מסעדת בוכארה היפה. אמרתי לכולם להוציא את כל הכסף שיש להם, ושאני אלך "לארגן" אותנו על דברים שהם רק שמעו עליהם בסרטים.
כשהיו לי ביד אלף שלוש-מאות עשרים וארבעה שקלים ושמונים אגורות, חציתי את הכביש לתוך השכונה של הנרקומנים.
הקופה בגן מאיר כבר לא נראתה כ"כ ריקה, וגראנד מאגוס פאבל נעלם מהמפה לתמיד.
על אחד הספסלים הייתה קבוצה שהורכבה מנערים ונערות לובשי שחורים.
רצתי כמו מטורף לסנטר, וחזרתי בריצה דומה לפארק, אבל עם חולצה של להקת הבלאק מטאל "מייהאם".
זה היה היום שאחרי יום העצמאות המי יודע כמה של מדינת ישראל.
הם נראו מבואסים, וניגשתי אליהם בהליכה זקופה וגאה. היה לי זקן של שלושה חודשים, וכל הריצה גרמה לשיער שלי להיות רטוב וחלק, וגם כהה יותר.
ניגשתי אליהם, חייכתי, ואז אמרתי "הייל!!!".
הם היו מחולון, ועוד באותו הערב חזרתי איתם הביתה. קבענו שניפגש בחצות בבית הקברות.
אחרי שהם הגיעו והביאו איתם כמה חברים, הצעתי להם לעשות משהו משעשע.
הוצאתי מהתיק גליל של נייר טואלט רב שכבתי בניחוח תות, ואמרת "בואו נלך לחרבן על קברים!".
קראו לי פאבל, אבל הצגתי את עצמי בתור גראנד מאגוס. הטפתי לשנאה כללית ומלחמת חורמה כנגד כולם. השטן היה כלום בשבילי, היטלר היה זבל, אלוהים לא היה קיים. הם חשבו שאחרי החירבונים צריך ללכת להרוג בעלי חיים. ניגשתי אל דניאל, מי שהציע את הרעיון. היה לו שיער ארוך ובלונדיני, שרשרת עם פנטגרמה, הוא לבש חולצה של להקת המטאל "סלייר" ששילבה סמלים של פסיאודו-נאציים בתמונות של חברי הלהקה. הוא לבש ג'ינס כ"כ צמוד שראו לו את הביצים, ונעלי צבא קלות. נתתי לו סטירה, ברכיה לבטן, ואז כשהוא היה על הרצפה – בעטתי בו. הוא ניסה לקום וקיבל עוד בעיטה.
עזרתי לו לקום, ואמרתי לו בלחש מאיים "בחיים, אבל בחיים שלך אל תפגע במישהו שלא מסוגל להגן על עצמו".
בתור חלק מהמניפסט מלא השנאה שלי, הצעתי להמשיך לבית הקברות הערבי, כי לא יתכן שנפגע רק בלאום אחד.
בדרך עברנו בפילבוקס, ושכנעתי אותם ללכת מכות עם ערסים שישבו על הספסלים ועישנו נרגילה.
חצי שעה מאוחר יותר הייתי עם שלושה אנשים פחות, ועם מישהי שדיממה מהפנים בגלל סכין תועה.
אחרי חירבון קצר בבית הקברות הישן, כבר היה ארבע לפנות בוקר.
אמרתי שממשיכים לת"א, זה כבר לא רחוק מכאן.
עצרנו ליד מסעדת בוכארה היפה. אמרתי לכולם להוציא את כל הכסף שיש להם, ושאני אלך "לארגן" אותנו על דברים שהם רק שמעו עליהם בסרטים.
כשהיו לי ביד אלף שלוש-מאות עשרים וארבעה שקלים ושמונים אגורות, חציתי את הכביש לתוך השכונה של הנרקומנים.
הקופה בגן מאיר כבר לא נראתה כ"כ ריקה, וגראנד מאגוס פאבל נעלם מהמפה לתמיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה