יש דברים שרציתי לומר לאדון יהודה פוליקר

השמש ממש מחחמת את העורף
משתקפת מהמסך ומקשה על צפייה
וגם התוכן מבריח אנשים הביתה שלהם
צלילים של מעגל הנקמה
ורק אני נשאר לבד
מלא חיות

יש מקום רק לאחד

מהגבעות הירוקות של סקוטלנד מגיע פרופסור ערפד שלא יכול להפסיק לאכול ירקות כתומים.
הוא אוחז בידו אוזניות יוקרתיות ומקווה לטוב, בעוד אנשים אחרים רוצים לשדוד אותו בתחנה המרכזית של הסביבה.
הוא אדם פשוט, אדם תמים, מתכנן לעשות קרחת, לא מבין את חוקי התנועה.
החיים על פי אודטה הם הקו המנחה לאופן בו הוא מתנהל.
יש לו בתיק צנצנות עם מרק וחמוצים וריבות ושומן משומר של חיה שרצח במאה שעברה.
שמנת מתוקה ממתינה לרתיחה, אחרי זה מערבבים אותה עם שוקולד, אנחנו רוצים להקציף.
מה שהיינו עושים פעם היה לערבב הכל עם חמאה, אבל זה היה כבד מדי, אנשים היו נופלים לתוך בורות שהיו נפערים תחת רגליהם, הכל מן השמיים, אלוקים אחד, שתיים, שלושה, מקסימום שישה, אחרת אין יותר מקום באוטו.
והרכב נוסע, הוא דוהר, במעלה הגלן.
אחרינו מתרוצץ אדם עם חרב גדולה.
אני חושב שהוא שיחק באיזה סדרה אחרת, בכל מיני גילאים שונים, הוא היה על אי בודד, חשב שיש בחוץ קרינה, עבדו עליו כדי שלא יפסיק ללחוץ על הכפתור.
ואז פתאום הם הגיעו לסן פרנסיסקו כי אנשים נעלמו.
ברקע מתנגנות פרסומות.
התוכן הוא שיווקי במובחן.
החיים שלנו נגמרים.

מקשיבים לשיחות של אחרים

לא
קצת כואב לי הראש
אומר יוסי לתוך האייפון
מה?
לא, אמרתי שכואב לי הראש
מה אתה מספר?
הוא יוצא מהחדר ופוסע במסדרון
נעלם
ואני ממשיך לכתוב כאילו איכפת לי ממה שהוא עושה
אבל ממה איכפת לי למעשה
אם אני יושב פה במשרד וחם לי בנפש
חם לי בגוף
חם או סתם

אל תיסע רחוק

*מנגינה עצובה של כינור של הומלס*

פעם היו לי חיים
הייתי נוסע בתחבורה הציבורית
מגיע למקומות
רואה דברים
היום אין מה לעשות
בעיקר אני רוצה לבכות

בתחנה המרכזית של החיים היינו כמו ילדים בקומות רצים ומשחקים
היום נשארו אכזבות גדולות, עבודה, חובות, טלפון מדגם אייפון ארבע שאני עדיין משלם עליו.