אובדן ומצוקה

הראש מנסה להדחיק כדי לא להתמודד כי מה שקרוי הנפש והלב לא יכולים לשאת עוד
הידיים מאידך מחפשות מהר את התמונות
כדי לעורר שוב דמעות
כי לבכות זה אנושי
כי אני רוצה שיכאב לי כדי לא להרגיש אדיש
כדי לזכור ולא לשכוח
כי להמשיך כאילו שום דבר לא קרה זו אפשרות נוראית
אני מעדיף לשבת בעבודה ולבכות ולהתגעגע
להרגיש את הכל
להקליד בעיניים רטובות עוד ועוד מילה
אחרי שבוע שבו לא יכולתי לדבר או לחשוב
אני משותק מבפנים
הכל ממשיך כרגיל
קשה לי לדבר על זה
קשה לי להוציא את זה החוצה
רק שני אנשים יבינו את הכאב שלי ואני לא רוצה להכאיב גם להם עם מילים וזכרונות
אני רוצה שיכאב רק לי
כי כשכואב לי אני מרגיש את הכל ואני מרגיש טוב יותר, יש סיבה לחיים
הרגש מעורר אותי ומפרה אותי ואז מדכא אותי ואני מוצא את עצמי מסתתר בחדר השינה
מתחת לשמיכה
דומע לתוך הכר חרישית
ואז משחק באייפון בעוד משחק כדי להדחיק את הזכרונות
כל כך הרבה אהבה ליצור אחד
החיים הם דבר נוראי
וגם המוות

היד נחנקת

יום אחד כל המחשבות עוד יפרצו החוצה אבל עד אז אני שומר הכל בפנים ומתבשל בתוך המיצים של עצמי כמו קדירת אכזבות הממתינה לפורקן.

קר לכם פה?

איש זקן שאל אותי אם קר לי ונזכרתי בסבא שלי
המנוח
לא זה שחי, הוא לא באמת מתעניין אם חם לי או קר לי
ואז הכל נהיה מעורפל
מחשבות אבודות של מחסור בשינה
של יום חמישי קשה
של חיים

מטבעות זהב של פיראט

יו!
שמעתי שכואבת לך האוזן
באמת
איך זה קרה
ומה אתה עושה
יו!
והיא כואבת כל הזמן?
מה הקשר
*שיעול*
אתה שומע? חלמתי עליך בלילה.
אלוהים שישמור, זה קשור?
*צחוק*
חלמתי שאנחנו נוסעים לסיני, כאילו נסענו, וזה לא היה סיני, כאילו חוף זיקים אבל בחלום זה היה סיני
ואז אתה לא אמרת
אבל איכשהו ידעתי שהלכת לפגוש את אורן חבר שלך
בצומת בית ליד
ואמרת "אני אחזור מחר"
וכתוצאה מכך ישנתי כל הלילה על החול
אני לא יודעת מה זה קשור
אבל מה זה כעסתי עליך
והתעוררתי עצבנית
*מילמול*
כאילו לפחות תודיע
אתה מבין
כל הלילה ישנתי על החול
כן, גם אתה?
למה לא?
איזה שטויות
מתי חזרת פעם אחרונה?
אה, באמת?
ולמה אתה לא מתקשר אליי אף פעם?
עכשיו התקשרתי
חצוף
רגע, אז מה, אתה לא לומד, אתה לא עובד, לא כלום?

* בשלב הזה נמאס לי להקשיב לשיחה, והתחלתי לכתוב את המילים שלי במקום המילים שלה.
היא נראתה כאילו היא מאוהבת בבן אדם שנמצא בצד השני של הקו, דיברה על סל במבוק. שאלה אם יש איקאה בראשון.
אין לי כח לחרא הזה, באמת שלא מגיע לאף אחד שאני אקשיב לשיחה שלו במשך כ"כ הרבה זמן, וגם השיחה עצמה משעממת.

הנה מחשבה נוספת:
עידו,
למה אתה לא מתקשר ליעל?

אל תיסע רחוק

*מנגינה עצובה של כינור של הומלס*

פעם היו לי חיים
הייתי נוסע בתחבורה הציבורית
מגיע למקומות
רואה דברים
היום אין מה לעשות
בעיקר אני רוצה לבכות

בתחנה המרכזית של החיים היינו כמו ילדים בקומות רצים ומשחקים
היום נשארו אכזבות גדולות, עבודה, חובות, טלפון מדגם אייפון ארבע שאני עדיין משלם עליו.