יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

תן לי לבכות בשבילך

אין לי ידיים
אין לי מחשבות
הכל פופולרי
הכל בוער
ברחובות הכי פופולריים הראש מתפוצץ
גינה מגודרת מפני זכרונות
מלוכסן וצמוד
ככה אני מפחד
החיים התגלגלו לפתח דלתי ואני חושש לפתוח

יום רביעי, 3 באוקטובר 2012

דברים שמתחילים ב"נל"

כמה שהכל נראה רטוב ומלא באובדן
פנים משולשות ואף גדול
אהבה גדולה ועצורה
בלכ

תימן א'

מתגלגל במסדרון כמו שק מלא חרא, נשפך לכל הכיוונים.
מנסה לא ליצור קשר עין עם אף אחד.
אולי לא ישימו לב.

מתחזה לעובד, עובד על אנשים, נוגש בעבדים, מרמה, משקר, הונאה אחר הונאה, עושק ומוצץ לשד.

חתיכת דגנרט מטונף, ערימה של בדים מונחים על אשפה אנושית.

המשרדים מתפנים בעוד עשרה ימים אבל מה הם עשרה ימים לעומת הרגשה אינסופית של גועל בכל שניה שעוברת, מה היא שניה אם לא רגע שבו עיניים צריכות לנוח על אדם שהקרבה שלו גורמת לך לרוץ את הסבוניה.

כמה תסכול וזעם, כמה אנרגיות של רצח, אובדן הרצון להתקדם ללא דם על הידיים.
פנטזיות של השמדה, דמיונות שווא על תאונות, תיעוב אינסופי שמרעיל את הנשמה.

שחור חום ולבן

אתה מניח את הראש את הדשבורד ומתרחק במבט מהורהר.
אנחנו מתיישבים על הספסל, כאילו מלאים בהקלה אבל נקרעים.
אתה נוסע לגבעתיים.
הלכתי לבעוט בערימה שמתחת לבניין, כבר מתגעגע.
כזה קטן.

תימן ב'

"איפה המחשב שלי" הכריזה העגלה הצנומה, עם הרגליים האינסופיות חשופות ומזמינות.
היא נבלה חסרת היגיון, ללא יכולות, אני בכל יום מופתע מחדש שהיא לא מתה אלף מיתות בדרך לעבודה.
כזו שיש לה תואר שני אבל לא מסוגלת לחבר משפט הגיוני באף שפה.
היא מחזיקה תפקיד, זוגיות, יש לה את כל מה שהיא צריכה כדי להמשיך במעגל החיים, עושה המון רעש, בן אדם מיותר לחלוטין, אין בה דבר מלבד אולי מושא החפצה שזוף.
בארוחת הצהריים היא תביא משהו מסריח, תעשה הרבה רעש, תנופף בכנפיה כתרנגולת משתוללת.
תקופה שמרגישה כמו נצח באותו תפקיד והיא שוכחת מדי יום את כל מה שלכאורה ספגה ביום הקודם.
הלוואי והמוות היה משתולל פה במסדרונות.