נ-גמר הבית-מלון

טסים לראות את טים אנד אריק
במטוס שמופיע מתוך קעקוע
מסטולים כמו הרי הרוקי
איכשהו הכל מלא בצל
ואני עדיין אוהב

היי את

יש בחוץ סירנות חולפות
חברה יקרה:
חבל שיש לי פה וידיים
הלוואי ולא הייתי אומר כל הזמן את כל הדברים שמפחידים אותך כל הזמן
אבל זה לא משנה
יש בחוץ בניינים מוארים בשמש
איפה היינו

תימן א'

מתגלגל במסדרון כמו שק מלא חרא, נשפך לכל הכיוונים.
מנסה לא ליצור קשר עין עם אף אחד.
אולי לא ישימו לב.

מתחזה לעובד, עובד על אנשים, נוגש בעבדים, מרמה, משקר, הונאה אחר הונאה, עושק ומוצץ לשד.

חתיכת דגנרט מטונף, ערימה של בדים מונחים על אשפה אנושית.

המשרדים מתפנים בעוד עשרה ימים אבל מה הם עשרה ימים לעומת הרגשה אינסופית של גועל בכל שניה שעוברת, מה היא שניה אם לא רגע שבו עיניים צריכות לנוח על אדם שהקרבה שלו גורמת לך לרוץ את הסבוניה.

כמה תסכול וזעם, כמה אנרגיות של רצח, אובדן הרצון להתקדם ללא דם על הידיים.
פנטזיות של השמדה, דמיונות שווא על תאונות, תיעוב אינסופי שמרעיל את הנשמה.

אובדן ומצוקה

הראש מנסה להדחיק כדי לא להתמודד כי מה שקרוי הנפש והלב לא יכולים לשאת עוד
הידיים מאידך מחפשות מהר את התמונות
כדי לעורר שוב דמעות
כי לבכות זה אנושי
כי אני רוצה שיכאב לי כדי לא להרגיש אדיש
כדי לזכור ולא לשכוח
כי להמשיך כאילו שום דבר לא קרה זו אפשרות נוראית
אני מעדיף לשבת בעבודה ולבכות ולהתגעגע
להרגיש את הכל
להקליד בעיניים רטובות עוד ועוד מילה
אחרי שבוע שבו לא יכולתי לדבר או לחשוב
אני משותק מבפנים
הכל ממשיך כרגיל
קשה לי לדבר על זה
קשה לי להוציא את זה החוצה
רק שני אנשים יבינו את הכאב שלי ואני לא רוצה להכאיב גם להם עם מילים וזכרונות
אני רוצה שיכאב רק לי
כי כשכואב לי אני מרגיש את הכל ואני מרגיש טוב יותר, יש סיבה לחיים
הרגש מעורר אותי ומפרה אותי ואז מדכא אותי ואני מוצא את עצמי מסתתר בחדר השינה
מתחת לשמיכה
דומע לתוך הכר חרישית
ואז משחק באייפון בעוד משחק כדי להדחיק את הזכרונות
כל כך הרבה אהבה ליצור אחד
החיים הם דבר נוראי
וגם המוות

היד נחנקת

יום אחד כל המחשבות עוד יפרצו החוצה אבל עד אז אני שומר הכל בפנים ומתבשל בתוך המיצים של עצמי כמו קדירת אכזבות הממתינה לפורקן.