פרק א'
בשעות המאוחרות של הלילה הייתי מתהלך בעיר, מביט באורות בוקעים מכלאם בירכתי המכוניות, בעמודי תאורה, אי שם בשמיים, לכודים. ועם זאת כשהבטתי באורות ידעתי שהאורות הם שהביטו בי ואני רק הסתכלתי חזרה. המציאות היתה עגומה, בכל יום היה לי שקל פחות, אם לא יותר פחות, והחיים ברחוב הוכיחו עליי סימניהם כבר, לאחר סה"כ 3 חודשים ללא קורת גג. כשהייתי צריך לישון הייתי בוחר סימטה חמימה ב"בסיס הבית", כפי שקראנו לאיזור של אלנבי, בין הטיילת לרחוב העליה. דבר אחד היה ברור לנו, לכל תושבי הרחוב, לתחנה התת קרקעית בכניסה של אלנבי אף אחד לא נכנס. גם למקום הזה היה כינוי, אבל זה לא כינוי שאנחנו המצאנו אלא אנשי הקירות, תושבי הבתים. בקרירות הם קראו למקום "המקום אליו הומלסים הולכים למות", כי מי שנכנס לשם לא יוצא. הקירות מפוייחים, מלאי כתובות גרפיטי בסגנון "היטלר צדק" "רבין דובון אכפת לי" "מכיבוש נפטרים רק בהמלחה".
לכל הומלס יש את הקטע שלו, מעין טריידמארק שמייחד אותם מכל השאר. לשאול שאשא מהפינה של אלנבי-בלפור היה תמיד שלט קרטון דהוי שכתוב עליו "צריך לחזור לחללית, כל תרומה תקדם במצווה לקראת אלפא סנטאורי שליט"א". לווווווה היה את המשחק של הקוביה בתוך ה3 כוסות, רק שהיו לו 3 קוביות, 3 כוסות וכולן היו ממוגנטות אז אף אחד לא יכל לנצח, הוא היה מרוויח די הרבה עד שהתחיל למגנט בעצמו דברים ונעלם יום אחד, יש אומרים שפסל הברזל שנמצא מאחורי התחנה המרכזית זה בעצם הוא. ואני? אני לא חשוב, אני סתם אספתי עטיפות של חטיפים והדבקתי את כולם בקולאז'ים ברחבי העיר. עיצבתי את ג'ורג' בוש, את היטלר, את ברק, אפילו את לנין. מטרה? לא היתה לזה מטרה, מלבד להפיק משהו בכלום, לצבוע את האפור.
בחודש השלישי, מדי יום כשהייתי מתעורר החלתי להרגיש את העיר משתנה סביבי, מתעצמת ומתכווצת, את הבניינים מתקרבים זה לזה, נאנו-מילימטר בכל פעם, לוקחים כל אחד ביס מהסמטאות והרחובות שמפרידים ביניהם. בדמיוני הגבולות הברורים בין מציאות לדמיון היו מצויירים בלבד, מה שבמוחם הישר של אנשים נראה ברור וחקוק, התגלה בעיניי כאסופה של קווים משורטטים, כמו ניסיון עילג לפתור מבוך על ידי הקפתו מהכניסה ליציאה, בלי לעבור במסדרונות.
פרק ב
לאחר מספר חודשים ברחוב אתה מתחיל להבחין בדפוסים של האנשים שרק חולפים בו. יותר מזאת, אתה מתחיל להבחין בדפוסים כלליים יותר, החרדה הלא מודעת המסתתרת במעשיהם של אנשים. הם היו צועדים מהר יותר, דוחפים חזק יותר בתור לאוטובוס. גם חפצים וחיות הפגינו אותות התקופה. הציפורים נראו פחות ופחות, ואף בכותרות העיתונים לא נראה להם סימן, כאילו אף אחד לא הבחין בשינוי שהעיר החלה בעצמה. הספסלים של אלנבי החלו לנדוד לעבר האיזורים החמים יותר של פלורנטין, מתקדמים בצעדים כמעט דמיוניים, במסע שהיה נמשך כ200,000 שנים, אם לא היתה רעידת האדמה ששברה את הקיר ופתחה את האיזור מעבר למקום אליו הומלסים הולכים למות.
פרק ג
ישנתי לי, עטוף היטב בעותק של יום שישי של הארץ. חלמתי על סוסים רצים בשדות אדומים נחיריהם מתרחבים בבהלה, השמיים מאחוריהם מבעבעים בתהילה רדיואקטיבית, צבעים בלתי סבירים חולפים מהשמיים אל האופק, מהאופק אל השדות האדומים, מהשדות האדומים אל הסוסים, ומסוסים אל דמיוני, התעוררתי בבהלה, לרגע שדה הראיה שלי הכיל רק ערבוב של כתום סגול חום וירוק. לאחר מספר דקות של התנשפות ואף הקאה יבשה הצלחתי לחזור לעולם ומציאותו, השמיים עוד היו חצי כהים והשמש עוד בקושי החלה לעלות, אז חזרתי לישון.
פרק ד'
התעוררתי לצלילי תל אביב החיה, האנשים המתרוצצים והמכוניות המיללות, בהבזק של הבנה, ראיתי את כל המתרחש בתקופה האחרונה, את כל הדפוסים ואיך הם מתחברים זה לזה, לרגע הבנתי הכל, ואז תשומת ליבי נתפסה על ידי משהו מנצsנץ מתעופף לכיווני, והתובנה נעלמה כשם שבאה. שכחתי ממנה לגמרי וקמתי בריצה אחרי הדבר המנצנץ, מורגל כבר לעטיפות איכותיות שעפות להן ככה ברוח ורק צריך להתמיד אחריהן ולתפוס אותן, מהפינה של נחלת בנימין עד התחלת רחוב העליה רצתי אחרי העטיפה, בדמיוני צעדיי הזריזים בשילוב עם צלילי המכוניות והפסיעות של האנשים האחרים על המדרכה השתלבו למעין מקצב שבטי אבל באותם רגעים זה היה רק אני נגד השקית. בכל צעד התקרבתי יותר והשקית התרחקה יותר, ככל שהתקרבנו לרחוב העליה גירדה בתודעתי תחושה של סכנה מתקרבת אבל המשכתי לרוץ אחרי השקית, אפילו כשהתחלתי לראות את הכניסה לתחנה התת קרקעית המשכתי לרוץ. בצעדים אחרונים הצלחתי לתפוס את השקית כשהיא בדיוק נחתה על המדרגה הראשונה של התחנה, עמדתי לרגע באובדן של שיווי משקל ואז, האדמה החלה לרעוד ונבלעתי במעמקי התחנה.
פרק ה'
כשהתעוררתי היציאה של התחנה היתה חסומה במלא חתיכות מקירות הכניסה והמדרכה מעל והמקום היה חשוך כמעט לגמרי מלבד מנורת חירום שעוד המשיכה לפעול. היו עכברושים בשפע ושלל גופות , את חלקן הכרתי. התחנה עצמה נשמרה במצב טוב יחסית והמסדרונות היו פנויים למעבר. צעדתי וצעקתי לכל השומע, מקבל תשובה רק מהדי קולי שחזרו אליי, באיזשהו שלב הבחנתי בחור גדול דרכו כל העכברושים נמלטו. הצטמקתי ונכנסתי דרך החור לחלל שמעבר, בצד השני חיכתה לי ערימת גופות ענקית של עכברושים, כמות פי 2 גדולה יותר לפחות מהכמות שראיתי נכנסת לפתח החלל. הערימה שכנה ליד חור ברצפה שנראה קצת כמו פה. בחלל המנהרה העטיפה שרדפתי אחריה התעופפה לה, כל פעם נוחתת במקום אחר, מתעופפת שוב, עד אשר החליטה לעוף לתוך הפה ברצפה, היתה רעידה קטנה, הבזק של אור לבן, ואיפה שהיתה עטיפה אחת נחו שתי עטיפות זהות אחת לשניה. לקחתי אבן, וזרקתי לתוך החור, והתקבלה אותה תוצאה, רעידה, הבזק, והפה ירק עליי פעמיים את אותה אבן. זרקתי את התרמיל שלי פנימה, אותה תוצאה. התשעשעתי ככה שעה קלה עד שהתחלתי לשמוע קולות בוקעים מהצד השני המנהרה, חזרתי בדרכי עד לגרם המדרגות שמוביל ליציאה. מהפתח החסום בקע אור קלוש, טיפסתי לי בזהירות על אבנים שנראו לי מספיק יציבות, סוחב על גבי את שני התיקים, בתוך כל אחד מהם אחת העטיפות, והעברתי אחורה אבנים עד שהצלחתי לצאת. הרחוב נראה כרגיל, אבל אני הבחנתי בשינויים הקטנים, הספסלים זזו עוד נאנו-מילימטר קדימה, הבניינים גבהו והמנורות הנמיכו. עמודי החשמל נשארו כרגיל.
פרק ו'
בחודשים שבאו לאחר רעידת האדמה, אף אחד לא תיקן את התחנה התת קרקעית אז הלכתי אל הפה כמעט כל יום, כל פעם מביא משהו אחר לשם לשכפל, לפעמים סנדוויץ', לפעמים סתם איזה צעצוע שגנבתי מדוכן או שטר של כסף שקיבצתי, אבל לא ניסיתי להתעשר מהפה, איכשהו זה הרגיש לי בלתי אפשרי. במקביל לזהירותי לא להתעשר מהחור, באופן הפוך התחלתי להיות אובססיבי לגבי לנסות להיכנס לפה, אם כי ראיתי את גורל העכברושים ולא העזתי לעשות זאת בעצמי.
פרק ז'
העיר המשיכה להשתנות, מי שהיה רואה אותה לפני עשור לא היה מאמין שמדובר באותו מקום, השחור החל להיצמד לקירות הבניינים, החלונות קטנו והבניינים המשיכו לגבוה. איזור אחד של בניינים נצמד זה לזה עד שהפך לגוש של בניינים מחובר כבמקשה והסימטאות שנמצאו בין הבניינים לפני פשוט נמוגו, ולאחר זמן מה פשוט נעלמו ממפות העיר. המהפכה תהיה הדרגתית ואף תקבור אותך לפני שתבחין.
פרק ח'
איגור היה מבין מנקי הרחוב ואחד האנשים היחידים שהייתי מדבר איתם, הוא היה אדם רוסי בעל מזג חם ואוהב שתמיד היה שומר לי את כל העטיפות וגם מביא משהו לאכול לפעמים, לאחר חודשים של ניסיון וטעיה במנהרה החלטתי לשתף אותו בסוד. מספר ימים חיכיתי באיזור התחנה התת קרקעית עד שאיגור ניקה שם. קראתי לו בשקט והוא בא אחריי לפיר התחנה התת קרקעית "אני מקווה שאתה לא מצפה שאני לנקות כאן" הוא אמר, סימנתי לו לבוא אחריי בידי והמשכתי ללכת איתו, צועדים אחרי אבנים ושאריות כביש ומדרכה עד שהגענו לפתח בקיר. נכנסתי, גיששתי בכיסי והוצאתי צרור מפתחות, הפלתי אותו לתוך הפה ברצפה. רעידה. הבזק. שני מפתחות. איגור הביט בפליאה, אחר כך בתדהמה, אחר כך הוא לקח את המטאטא שלו שעדיין החזיק ביד, וזרק לתוך הפה. רעידה. הבזק. שני מטאטאים.
"אתה יודע, זה מזכיר לי משהו מהעבר, ברוסיה הייתי מדען ופיזיקאי והיה לנו בהרי הקווקאז פתח שכל מטבע זהב שהיית מכניס דרכו היה הופך לרובל. יש תאוריה שקובעת שכל מה שיש בעולם, כל החפצים, האנשים, החיות, הטבע, כל מה שנמצא בכדור הארץ, הוא שייך לסך כולל של אטומים שקיימים בו, מספר קבוע וחתום. אתה לא יכול לשנות את הטבע. כל דבר שאתה משכפל, זה מבטל משהו אחר."
"אם מה שאתה אומר זה באמת מה שקורה, בחיים לא אשכפל שוב כלום, אבל מה עם מה שכבר בוטל? ראית את העיר? משהו ממש משונה מתרחש שם, אני חושב שאני גרמתי לזה"
ואז החל הגשם.
פרק ט'
כשהטיפה הראשונה הגיעה לפה הפעור ברצפה היא הפכה לטיפה שניה, ושתיהן הפכו לרביעית, והלאה והלאה. תוך 20 שניות המנהרה התמלאה לגמרי ואיגור צף מת בתוכה, נמחץ תחת התקרה. ברגע של יאוש והבנה צללתי לפתח החור, הכנסתי את ראשי פנימה ואז את כל גופי. הפעם היתה רעידה ענקית, הבזק של כתום סגול, חום וירוק ומצאתי את עצמי בהיכל בעל עיצוב דומה במפתיע לזה של כנסיה ויקטוריאנית. המקום היה שומם אדם, עמוס אבק, אבל ראיתי מחלונות הכנסיה דברים מוכרים, שאריות של בניינים שראיתי, אופק שמיים מוכר להפליא ואפילו שלט רחוב "אלנבי" מפוזר בפרגמנטים מבעד לחלון. צעדתי לאורך המסדרון בין ספסלי הכנסיה, עליתי במדרגות והסתובבתי לכיוון הספסלים. בצד שמאל ראיתי את הספסל שהייתי ישן עליו ליד הטיילת, יותר מקדימה את הספסל מול הפיצוציה לידה הייתי מקבץ נדבות, ככל שהבטתי יותר בקפידה זיהיתי יותר ויותר ספסלים מעברי.
"נתיניי, ספסליי, כמה טוב שהגעתם", אמרתי במרירות משועשעת. המציאות מעולם לא נראתה הגיונית יותר, אורות הכרך היבהבו מבעד לחלון.
בשעות המאוחרות של הלילה הייתי מתהלך בעיר, מביט באורות בוקעים מכלאם בירכתי המכוניות, בעמודי תאורה, אי שם בשמיים, לכודים. ועם זאת כשהבטתי באורות ידעתי שהאורות הם שהביטו בי ואני רק הסתכלתי חזרה. המציאות היתה עגומה, בכל יום היה לי שקל פחות, אם לא יותר פחות, והחיים ברחוב הוכיחו עליי סימניהם כבר, לאחר סה"כ 3 חודשים ללא קורת גג. כשהייתי צריך לישון הייתי בוחר סימטה חמימה ב"בסיס הבית", כפי שקראנו לאיזור של אלנבי, בין הטיילת לרחוב העליה. דבר אחד היה ברור לנו, לכל תושבי הרחוב, לתחנה התת קרקעית בכניסה של אלנבי אף אחד לא נכנס. גם למקום הזה היה כינוי, אבל זה לא כינוי שאנחנו המצאנו אלא אנשי הקירות, תושבי הבתים. בקרירות הם קראו למקום "המקום אליו הומלסים הולכים למות", כי מי שנכנס לשם לא יוצא. הקירות מפוייחים, מלאי כתובות גרפיטי בסגנון "היטלר צדק" "רבין דובון אכפת לי" "מכיבוש נפטרים רק בהמלחה".
לכל הומלס יש את הקטע שלו, מעין טריידמארק שמייחד אותם מכל השאר. לשאול שאשא מהפינה של אלנבי-בלפור היה תמיד שלט קרטון דהוי שכתוב עליו "צריך לחזור לחללית, כל תרומה תקדם במצווה לקראת אלפא סנטאורי שליט"א". לווווווה היה את המשחק של הקוביה בתוך ה3 כוסות, רק שהיו לו 3 קוביות, 3 כוסות וכולן היו ממוגנטות אז אף אחד לא יכל לנצח, הוא היה מרוויח די הרבה עד שהתחיל למגנט בעצמו דברים ונעלם יום אחד, יש אומרים שפסל הברזל שנמצא מאחורי התחנה המרכזית זה בעצם הוא. ואני? אני לא חשוב, אני סתם אספתי עטיפות של חטיפים והדבקתי את כולם בקולאז'ים ברחבי העיר. עיצבתי את ג'ורג' בוש, את היטלר, את ברק, אפילו את לנין. מטרה? לא היתה לזה מטרה, מלבד להפיק משהו בכלום, לצבוע את האפור.
בחודש השלישי, מדי יום כשהייתי מתעורר החלתי להרגיש את העיר משתנה סביבי, מתעצמת ומתכווצת, את הבניינים מתקרבים זה לזה, נאנו-מילימטר בכל פעם, לוקחים כל אחד ביס מהסמטאות והרחובות שמפרידים ביניהם. בדמיוני הגבולות הברורים בין מציאות לדמיון היו מצויירים בלבד, מה שבמוחם הישר של אנשים נראה ברור וחקוק, התגלה בעיניי כאסופה של קווים משורטטים, כמו ניסיון עילג לפתור מבוך על ידי הקפתו מהכניסה ליציאה, בלי לעבור במסדרונות.
פרק ב
לאחר מספר חודשים ברחוב אתה מתחיל להבחין בדפוסים של האנשים שרק חולפים בו. יותר מזאת, אתה מתחיל להבחין בדפוסים כלליים יותר, החרדה הלא מודעת המסתתרת במעשיהם של אנשים. הם היו צועדים מהר יותר, דוחפים חזק יותר בתור לאוטובוס. גם חפצים וחיות הפגינו אותות התקופה. הציפורים נראו פחות ופחות, ואף בכותרות העיתונים לא נראה להם סימן, כאילו אף אחד לא הבחין בשינוי שהעיר החלה בעצמה. הספסלים של אלנבי החלו לנדוד לעבר האיזורים החמים יותר של פלורנטין, מתקדמים בצעדים כמעט דמיוניים, במסע שהיה נמשך כ200,000 שנים, אם לא היתה רעידת האדמה ששברה את הקיר ופתחה את האיזור מעבר למקום אליו הומלסים הולכים למות.
פרק ג
ישנתי לי, עטוף היטב בעותק של יום שישי של הארץ. חלמתי על סוסים רצים בשדות אדומים נחיריהם מתרחבים בבהלה, השמיים מאחוריהם מבעבעים בתהילה רדיואקטיבית, צבעים בלתי סבירים חולפים מהשמיים אל האופק, מהאופק אל השדות האדומים, מהשדות האדומים אל הסוסים, ומסוסים אל דמיוני, התעוררתי בבהלה, לרגע שדה הראיה שלי הכיל רק ערבוב של כתום סגול חום וירוק. לאחר מספר דקות של התנשפות ואף הקאה יבשה הצלחתי לחזור לעולם ומציאותו, השמיים עוד היו חצי כהים והשמש עוד בקושי החלה לעלות, אז חזרתי לישון.
פרק ד'
התעוררתי לצלילי תל אביב החיה, האנשים המתרוצצים והמכוניות המיללות, בהבזק של הבנה, ראיתי את כל המתרחש בתקופה האחרונה, את כל הדפוסים ואיך הם מתחברים זה לזה, לרגע הבנתי הכל, ואז תשומת ליבי נתפסה על ידי משהו מנצsנץ מתעופף לכיווני, והתובנה נעלמה כשם שבאה. שכחתי ממנה לגמרי וקמתי בריצה אחרי הדבר המנצנץ, מורגל כבר לעטיפות איכותיות שעפות להן ככה ברוח ורק צריך להתמיד אחריהן ולתפוס אותן, מהפינה של נחלת בנימין עד התחלת רחוב העליה רצתי אחרי העטיפה, בדמיוני צעדיי הזריזים בשילוב עם צלילי המכוניות והפסיעות של האנשים האחרים על המדרכה השתלבו למעין מקצב שבטי אבל באותם רגעים זה היה רק אני נגד השקית. בכל צעד התקרבתי יותר והשקית התרחקה יותר, ככל שהתקרבנו לרחוב העליה גירדה בתודעתי תחושה של סכנה מתקרבת אבל המשכתי לרוץ אחרי השקית, אפילו כשהתחלתי לראות את הכניסה לתחנה התת קרקעית המשכתי לרוץ. בצעדים אחרונים הצלחתי לתפוס את השקית כשהיא בדיוק נחתה על המדרגה הראשונה של התחנה, עמדתי לרגע באובדן של שיווי משקל ואז, האדמה החלה לרעוד ונבלעתי במעמקי התחנה.
פרק ה'
כשהתעוררתי היציאה של התחנה היתה חסומה במלא חתיכות מקירות הכניסה והמדרכה מעל והמקום היה חשוך כמעט לגמרי מלבד מנורת חירום שעוד המשיכה לפעול. היו עכברושים בשפע ושלל גופות , את חלקן הכרתי. התחנה עצמה נשמרה במצב טוב יחסית והמסדרונות היו פנויים למעבר. צעדתי וצעקתי לכל השומע, מקבל תשובה רק מהדי קולי שחזרו אליי, באיזשהו שלב הבחנתי בחור גדול דרכו כל העכברושים נמלטו. הצטמקתי ונכנסתי דרך החור לחלל שמעבר, בצד השני חיכתה לי ערימת גופות ענקית של עכברושים, כמות פי 2 גדולה יותר לפחות מהכמות שראיתי נכנסת לפתח החלל. הערימה שכנה ליד חור ברצפה שנראה קצת כמו פה. בחלל המנהרה העטיפה שרדפתי אחריה התעופפה לה, כל פעם נוחתת במקום אחר, מתעופפת שוב, עד אשר החליטה לעוף לתוך הפה ברצפה, היתה רעידה קטנה, הבזק של אור לבן, ואיפה שהיתה עטיפה אחת נחו שתי עטיפות זהות אחת לשניה. לקחתי אבן, וזרקתי לתוך החור, והתקבלה אותה תוצאה, רעידה, הבזק, והפה ירק עליי פעמיים את אותה אבן. זרקתי את התרמיל שלי פנימה, אותה תוצאה. התשעשעתי ככה שעה קלה עד שהתחלתי לשמוע קולות בוקעים מהצד השני המנהרה, חזרתי בדרכי עד לגרם המדרגות שמוביל ליציאה. מהפתח החסום בקע אור קלוש, טיפסתי לי בזהירות על אבנים שנראו לי מספיק יציבות, סוחב על גבי את שני התיקים, בתוך כל אחד מהם אחת העטיפות, והעברתי אחורה אבנים עד שהצלחתי לצאת. הרחוב נראה כרגיל, אבל אני הבחנתי בשינויים הקטנים, הספסלים זזו עוד נאנו-מילימטר קדימה, הבניינים גבהו והמנורות הנמיכו. עמודי החשמל נשארו כרגיל.
פרק ו'
בחודשים שבאו לאחר רעידת האדמה, אף אחד לא תיקן את התחנה התת קרקעית אז הלכתי אל הפה כמעט כל יום, כל פעם מביא משהו אחר לשם לשכפל, לפעמים סנדוויץ', לפעמים סתם איזה צעצוע שגנבתי מדוכן או שטר של כסף שקיבצתי, אבל לא ניסיתי להתעשר מהפה, איכשהו זה הרגיש לי בלתי אפשרי. במקביל לזהירותי לא להתעשר מהחור, באופן הפוך התחלתי להיות אובססיבי לגבי לנסות להיכנס לפה, אם כי ראיתי את גורל העכברושים ולא העזתי לעשות זאת בעצמי.
פרק ז'
העיר המשיכה להשתנות, מי שהיה רואה אותה לפני עשור לא היה מאמין שמדובר באותו מקום, השחור החל להיצמד לקירות הבניינים, החלונות קטנו והבניינים המשיכו לגבוה. איזור אחד של בניינים נצמד זה לזה עד שהפך לגוש של בניינים מחובר כבמקשה והסימטאות שנמצאו בין הבניינים לפני פשוט נמוגו, ולאחר זמן מה פשוט נעלמו ממפות העיר. המהפכה תהיה הדרגתית ואף תקבור אותך לפני שתבחין.
פרק ח'
איגור היה מבין מנקי הרחוב ואחד האנשים היחידים שהייתי מדבר איתם, הוא היה אדם רוסי בעל מזג חם ואוהב שתמיד היה שומר לי את כל העטיפות וגם מביא משהו לאכול לפעמים, לאחר חודשים של ניסיון וטעיה במנהרה החלטתי לשתף אותו בסוד. מספר ימים חיכיתי באיזור התחנה התת קרקעית עד שאיגור ניקה שם. קראתי לו בשקט והוא בא אחריי לפיר התחנה התת קרקעית "אני מקווה שאתה לא מצפה שאני לנקות כאן" הוא אמר, סימנתי לו לבוא אחריי בידי והמשכתי ללכת איתו, צועדים אחרי אבנים ושאריות כביש ומדרכה עד שהגענו לפתח בקיר. נכנסתי, גיששתי בכיסי והוצאתי צרור מפתחות, הפלתי אותו לתוך הפה ברצפה. רעידה. הבזק. שני מפתחות. איגור הביט בפליאה, אחר כך בתדהמה, אחר כך הוא לקח את המטאטא שלו שעדיין החזיק ביד, וזרק לתוך הפה. רעידה. הבזק. שני מטאטאים.
"אתה יודע, זה מזכיר לי משהו מהעבר, ברוסיה הייתי מדען ופיזיקאי והיה לנו בהרי הקווקאז פתח שכל מטבע זהב שהיית מכניס דרכו היה הופך לרובל. יש תאוריה שקובעת שכל מה שיש בעולם, כל החפצים, האנשים, החיות, הטבע, כל מה שנמצא בכדור הארץ, הוא שייך לסך כולל של אטומים שקיימים בו, מספר קבוע וחתום. אתה לא יכול לשנות את הטבע. כל דבר שאתה משכפל, זה מבטל משהו אחר."
"אם מה שאתה אומר זה באמת מה שקורה, בחיים לא אשכפל שוב כלום, אבל מה עם מה שכבר בוטל? ראית את העיר? משהו ממש משונה מתרחש שם, אני חושב שאני גרמתי לזה"
ואז החל הגשם.
פרק ט'
כשהטיפה הראשונה הגיעה לפה הפעור ברצפה היא הפכה לטיפה שניה, ושתיהן הפכו לרביעית, והלאה והלאה. תוך 20 שניות המנהרה התמלאה לגמרי ואיגור צף מת בתוכה, נמחץ תחת התקרה. ברגע של יאוש והבנה צללתי לפתח החור, הכנסתי את ראשי פנימה ואז את כל גופי. הפעם היתה רעידה ענקית, הבזק של כתום סגול, חום וירוק ומצאתי את עצמי בהיכל בעל עיצוב דומה במפתיע לזה של כנסיה ויקטוריאנית. המקום היה שומם אדם, עמוס אבק, אבל ראיתי מחלונות הכנסיה דברים מוכרים, שאריות של בניינים שראיתי, אופק שמיים מוכר להפליא ואפילו שלט רחוב "אלנבי" מפוזר בפרגמנטים מבעד לחלון. צעדתי לאורך המסדרון בין ספסלי הכנסיה, עליתי במדרגות והסתובבתי לכיוון הספסלים. בצד שמאל ראיתי את הספסל שהייתי ישן עליו ליד הטיילת, יותר מקדימה את הספסל מול הפיצוציה לידה הייתי מקבץ נדבות, ככל שהבטתי יותר בקפידה זיהיתי יותר ויותר ספסלים מעברי.
"נתיניי, ספסליי, כמה טוב שהגעתם", אמרתי במרירות משועשעת. המציאות מעולם לא נראתה הגיונית יותר, אורות הכרך היבהבו מבעד לחלון.
אני יודעת לספר רק על חתכים ממש עמוקים בתעשיית הבננות
השבמחקאפשר לחשוב הרבה על הנושא