יש דברים שרציתי לומר לאדון יהודה פוליקר

השמש ממש מחחמת את העורף
משתקפת מהמסך ומקשה על צפייה
וגם התוכן מבריח אנשים הביתה שלהם
צלילים של מעגל הנקמה
ורק אני נשאר לבד
מלא חיות

כפייה דתית בפסח כשר

המאבטח האפרו ישראלי חסם בגופו את גופי
לי צעק: אתה לא תצא מכאן אדוני!
שהרי הבמבה בידך מכילה שארית בוטנים
ואצלנו המוכרים רוסים
זאת אומרת אשכנזים
זאת אומרת מחמירים
וידוע כי המהדרים לא נוגעים אחד לשני באשכים
לא טובלים ולא מנערים
את ארוחת החג של הלוחמים ישר לפח זורקים
זעמתי על הקופאית
זעמתי על מנהל הסניף
זעמתי כל הדרך אל המכונית
החרדים הללו, עם הכובעים והמנהגים
שאלוקים ישים אותם במכונת זמן וישלח אותם
ישלח אותם טוב!
ימכור אותם תמורת שקל לערבים
אבל לא נבוא לבקש אותם בסוף החג
שישארו שם, יאכלו חומוס ופול, מסחבה וטחינה ומחלוטה ושיפוד ושיפוד ושיפוד ושיפוד ועוד שיפוד
וכרובית בשמן עמוק
וחציל בטחינה
מי הם אותם בעלי חנויות במרחב הציבורי
מי הוא אותו אלוקים שנתן להם רישיון לא למכור לי מאפים ופירורים
אדם פשוט אני, עם אימייל ונעליים וספר על נשימה נכונה
אשמיץ את הסופר בעזרת כח הכתיבה!

בדרכי הביתה ראיתי הומלס שעגלתו גדושה פיקדונות שלא ניתן לממש
נכמר עליו לבי
ואני, אכלן כפייתי
לו רק הייתה לי במבה כדי להרגיש טוב יותר
שאלוקים ישלח לכל שונאיי פסח שמח וכשר

מחשבות מהסינמה

אני מאחל לך חוש צדק מפותח כמו של סרפיקו, להבדיל מהדבר המפותל הזה שאתה מסתובב איתו עכשיו, שמנוני וחלקלק, אתה כמו סירה שמסריחה מדגים בעודה מנסה להבריח אוצר במטבעות של חמש אגורות.

רחמים בן בוזג-לוי נכנס אל בית הקולנוע הישן בעודו אוחז את הפין דרך חור במכנסיים.
זה היה הרגע המדוייק בו נברשת גדולה נפלה מהתקרה וניפצה את ראשו של הסדרן הקשיש (יהודה בן גמליאל שמו) כאילו היה אבטיח בשל בשוק הכרמל בואכה נווה צדק.
בעוד סקרנים התאספו סביב, התבאס רחמים בן בוזג-לוי ונפלה עליו מרה שחורה.

קלאודיוס גלנוס (וגם היפוקרטס) ניסו להסביר את נושא המחלות באדם כך:
לאדם ארבע ליחות

מרה שחורה
מרה צהובה (מרה)
מרה לבנה (כיח)
מרה אדומה (דם)
כאשר העולם פוגע באדם ונוצר בו חוסר או עודף באחת הליחות, תיפול מחלה על האדם והרופא יהיה זה שאמור לעזור לו בעזרת הקזה או הוספה של ליחות.



רחמים בן בוזג-לוי לא סבל מבעיות בדם או בשאר הליחות שלו. הצער הגדול שנפל עליו נבע מהתאונה המצערת שגרמה לסגירתו של בית הקולנוע הפורנוגרפי, מקום שהיה אהוב עליו במיוחד.
שם, בבית הקולנוע "המקפץ מבגדד" נהג רחמים להשחית את זרעו לבטלה, לפעמים בסתר ולפעמים בגלוי, בחברותה עם אשמאים אחרים שנכחו. שהרי גם אם עשרה יהודים רעים מתאספים, אלוקים מקשיב להם במניין.

רחמים אבו חמימו מהירקון

אם רק היה לי ספסל
לשבת עליו
לבדי
בסופי השבוע
לשתות למברוסקו ולבכות

אבירם הלוי

אחרי שבועיים שבהם התעסקתי בעיקר בדיג, נמאס לי לשבת בנמל.
החזרתי את החכה בחזרה לדוכן שממנו גנבתי אותה, ומכרתי את דלי הדגים האחרון שלי.
דיג היה למעשה הרבה יותר פשוט ממה שרוב האנשים מתארים אותו, במיוחד כי בזמן שאחרים (מאלו שלא היה להם כסף לסירה) ישבו ודגו בנמל עם החכות שלהם, אני בעיקר פיזרתי חתיכות לחם, ואז משכתי למעלה קבוצות של דגים סקרנים בעזרת רשת (שגם אותה גנבתי מאותו הדוכן, אבל איבדתי לקראת סוף השבוע השני).
הייתי די בטוח שהיא לא סתם הלכה לאיבוד, אלא נגנבה ע"י אחד הדייגים האחרים. חדשתי בעיקר בסלמון, שעליו הסתלבטתי רוב הזמן, גם בגלל שיש לו שם של דג, והוא דייג במקצועו, וגם בגלל שהוא נראה כמו סלמוניקו מהסרט.

קניתי מדים בריקושט, ותוך יומיים כבר הייתי אבירם הלוי, רס"ל בקבע מחיל האוויר, אדם חובש כיפה וירא שמים.
לא היה לי מושג בתפילות, אבל מתוקף תפקידי נראיתי הכי ענייני שבעולם.
דאגתי לתת צדקה בכל הזדמנות, ולשלב בשיחה ברכות, טריוויה מסורתית, ואמרות כנף של צדיקים.
אפילו נסעתי פעמיים לירושלים, ביקרתי בכותל, ורוקנתי אינספור קופות צדקה.
כמובן שגם חזרתי אל אותן הקופות ושמתי בהן עשר אגורות שוב ושוב, ודיברתי עם העוברים ושבים על הגאולה הקרבה.

כשהייתי בדרכי אל הכותל בפעם השלישית, נעצרתי ע"י המשטרה הצבאית.
הציק להם שהייתי לא מגולח ובסנדלים, ואני בתורי אמרתי שיש לי ציפורן חודרנית ואישור רבני לגידול זקן. כשהם ביקשו לראות את האישורים, נאלצתי לדחוף את השוטרת בניסיון להפיל אותה מהמדרכה, והחייל השני שהיה איתה פשוט נאלץ לרוץ לעזור לה.
מיהרתי לרציפים, ועליתי על האוטובוס הראשון שראיתי.
השם הטוב הנחה את דרכי, ומצאתי עלון עם פירוט של קברי צדיקים ומיקומם.
מכיוון שהיה קצת יבש בת"א באותה תקופה, החלטתי לתת עוד חיים לאבירם הלוי, ובאותה הזדמנות לעשות קצת הקפות, השתטחויות, קריאה מפרקי תהילים, ענידת חוטי שני, וכמובן השארת פריטים אישיים באזור הקבר, שאותם גנבתי בקבר אחד, נשאתי איתי לקבר האחר, השארתי, וכן הלאה.
המסלול שלי היה מגוון מאוד, ובין ראש חודש אחד לאחר, הצלחתי לעבור בין היתר בקבריהם של רבי יהודה, רבי יוסי דמן, רבי כרוספדאי, רבי טרפון, בניהו בן יהודע, אבא שאול, רחל, יוסף הצדיק, הבאבא סאלי, הרמח"ל, עובדיה הנביא, רבי מאיר בעל הנס, רבי עליעזר בן רבי יוסי, הרב הלל האמורא, אברהם אבינו, רבקה אמנו, לאה אמנו, שרה אמנו, יעקב אבינו, נחמן קטופא, יוחאי, שמעיה, רבי מאיר בעל האקדמות, יואל הנביא, יונה הנביא, וגם רבי יהודה בן תימא.
בין הקברים עברתי בעזרתם של יהודים טובים אשר נידבו לי או הקפיצו בדרכם.
קיבלתי טרמפים גם מערבים טובים באמצע הדרך, רוסים בעלי מכוניות מגוונות, נהגים של הסעות מאורגנות לקברי צדיקים ואתרי קדושה, וגם חיילים אחרים שראו חייל תופס טרמפים ולא יכלו לסרב.
ואז, בראש החודש השני, בשיבה טובה ואחרי שקיבל ברכה מרובה, עלה אבירם הלוי השמימה, ואני חזרתי לדירה בת"א שהייתה ממוקמת ברחוב יהודה הלוי, מעל הדואר.

אדושם

הייתה תקופה שטענתי שאני לסבית בשם ג'יני.
יצאתי למינרווה באופן קבוע, ונאלצתי לעשות שעווה ברוב הגוף. השתדלתי לאכול כמה שיותר, וככל שנהייתי עגול יותר, כך הייתה לי צורה נשית יותר.
מסיבות ברורות הסתובבתי עם שני זוגות תחתונים, ובבגדים רפויים ביותר, וכשקיימתי יחסי מין לסביים, תמיד נשארתי עם המכנסיים, ובכיתי כשהצד השני לחץ.
פעם אחת השתוללתי עם מישהי בשם אביבית. פגשתי אותה במסיבה, והגעתי אליה הביתה חצי שעה אחרי המגע הראשון. היא גרה בתוך כוך מוזר בקצה חניון שיצא באזור שבו אלנבי נפגש עם מונטיפיורי, ומהחלונות שלה ראו מכוניות חונות ובניין משרדים.
בכיתי כשהיא רצתה לרדת לי, עשיתי את רוב העבודה, ונרדמתי.
התעוררתי בגלל צעקות. מסתבר שחברתה חזרה הביתה ומצאה את שתינו ישנות יחד, ערומות ושיכורות.

כשהתעוררתי שוב, הייתי בבית חולים.
מסתבר שהחברה דקרה אותי בבטן עם בקבוק שבור. אמרו לי שאביבית יצאה בשלום עם כמה עשרות תפרים בפנים, ואפילו באה לבקר אותי, עד שמישהו מהצוות הרפואי סיפר לה שאני בעצם גבר.

השבוע הזה בבית החולים עשה לי רע מאוד. הייתי אמור לנטול תרופות מייצבות, והן נשארו בדירה ברחוב ויטל. במקום זה ניפחו אותי בתרופות מרשם אחרות, ואיכשהו המציאות התחילה להראות לי כמו ציור של פיקאסו מהתקופה הקוביסטית, בצבעים בוהקים במיוחד.
בשביל הצוות הרפואי הייתי אלמוני עם מיניות לא ברורה, אז החלטתי לשתוק כמה ימים. השתיקה שלי פורשה בטעות כדיכאון, וקיבלתי תרופות שיעזרו לי להתעודד. התרופות לא עזרו במיוחד, אבל עכשיו המציאות גם נשמעה מוזר בנוסף להכל.

ביום שישי בבוקר רצו לשחרר אותי מכיוון שכבר הייתי שלם פיזית, ולהחזיק אותי בחינם לא השתלם להם כ"כ.
היום הזה זכור לי במעומעם, בעיקר החלק שבו צרחתי "דברו אליי יפה, אני אדונאאאאאאיייייייי!!!".
התחנה הבאה – מחלקה פסיכיאטרית.

הפוחלצים במחלקה הסגורה נראו רגילים, אבל ידעתי שמאחורי הגב שלי הם זוממים לפגוע בי.
החלטתי להקדים תרופה למכה, ובשנייה שהרגשתי שהלשון שלי פעילה שוב, מיהרתי לספר שאני הוא לא אחר מהקדוש ברוך הוא, לכוד בגוף של בחור שמנמן. הייתי בדרכי לעזור לנפשות של צדיקים אשר היו כלואות בלימבו של התיקון הסודי, כשנדקרתי בבטני ע"י שליחה של בעל זבוב.
רובם ישבו בלי לזוז, עם הפנים שלהם מטפטפות לרצפה בעדינות. חלק מהם טיילו בסיבובים, חלק אחר צרח, או לפחות ניסה לצרוח עד שבאו החבר'ה עם המזרקים המרגיעים.
ניסיתי לתפוס את הבחור הכי שפוי שם לשיחה, קראו לו יעקב ארז, והוא היה בכותונת רופפת שחוברה למיטה שלו בשאקלים קטנים וצבעוניים. רוב האנשים במחלקה היו רכים מדי בכדי להתמודד עם מתכת, ולא יכלו לעזור לו, אז שחררתי אותו, וישבנו לדבר על המצב.
הסברתי לו שאני מנהיג צבאות ישראל, ושאני כאן כדי לעזור להם, אפילו שבמקור באתי בשביל לחלץ נפשות קדושים מתוך אי-הבנה מסורתית.
הוא בתורו סיפר לי שהוא לכוד על לא עוול בכפו, כי כל מה שהוא ניסה לעשות זה לממש את אהבתו עם כלבו באנג'י. משפחתו התנגדה לרומן, וכלאה אותו בכלוב, למרות שלדעתו, כמו ברומנים הגדולים, הוא ובנג'י עוד יפגשו, ודבר לא יעצור אותם.
השמיעו אוסף של ויואלדי דרך רמקולים מוטבעים בקירות, ונרדמתי.

אחרי כמה ימים שחררו אותי, כי נרגעתי למראית עין. לא היה לי זמן לממש את התוכנית שלי להשמדת הפוחלצים, אבל הייתי בטוח שהם לא יוכלו להזיק לי כעת כשאני הולך.
בתור מזכרת חרטתי ליעקב "יהוה" על הגב בעזרת אחד השאקלים. הוא היה כ"כ מסומם, שזה לא ממש הפריע לו. הלבשתי אותו חזרה בחליפה, והשכבתי אותו על הגב כדי שהאחים לא יראו את הדם עובר דרך הבד כשהם יבואו לקחת אותי.

בחוץ התחוללה סופת אבק, ולא ידעתי איפה אני נמצא, הייתי די מבולבל, בתור לסבית, ובמיוחד בתור הקדוש ברוך הוא.
עצרתי מונית, ואמרתי לנהג שיקח אותי לגן מאיר בתל אביב.
מסביב האבק צנח לקרקע, מכיוון שציוויתי עליו כך בכוחות מילותיי האלוהיות, ויכולתי לראות שאני נמצא על רחוב ז'בוטינסקי, אזור רמת גן.

גראנד מאגוס פאבל

הייתי בגן מאיר, וראיתי שהכסף לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן.
על אחד הספסלים הייתה קבוצה שהורכבה מנערים ונערות לובשי שחורים.
רצתי כמו מטורף לסנטר, וחזרתי בריצה דומה לפארק, אבל עם חולצה של להקת הבלאק מטאל "מייהאם".
זה היה היום שאחרי יום העצמאות המי יודע כמה של מדינת ישראל.
הם נראו מבואסים, וניגשתי אליהם בהליכה זקופה וגאה. היה לי זקן של שלושה חודשים, וכל הריצה גרמה לשיער שלי להיות רטוב וחלק, וגם כהה יותר.
ניגשתי אליהם, חייכתי, ואז אמרתי "הייל!!!".

הם היו מחולון, ועוד באותו הערב חזרתי איתם הביתה. קבענו שניפגש בחצות בבית הקברות.
אחרי שהם הגיעו והביאו איתם כמה חברים, הצעתי להם לעשות משהו משעשע.
הוצאתי מהתיק גליל של נייר טואלט רב שכבתי בניחוח תות, ואמרת "בואו נלך לחרבן על קברים!".

קראו לי פאבל, אבל הצגתי את עצמי בתור גראנד מאגוס. הטפתי לשנאה כללית ומלחמת חורמה כנגד כולם. השטן היה כלום בשבילי, היטלר היה זבל, אלוהים לא היה קיים. הם חשבו שאחרי החירבונים צריך ללכת להרוג בעלי חיים. ניגשתי אל דניאל, מי שהציע את הרעיון. היה לו שיער ארוך ובלונדיני, שרשרת עם פנטגרמה,  הוא לבש חולצה של להקת המטאל "סלייר" ששילבה סמלים של פסיאודו-נאציים בתמונות של חברי הלהקה. הוא לבש ג'ינס כ"כ צמוד שראו לו את הביצים, ונעלי צבא קלות. נתתי לו סטירה, ברכיה לבטן, ואז כשהוא היה על הרצפה – בעטתי בו. הוא ניסה לקום וקיבל עוד בעיטה.
עזרתי לו לקום, ואמרתי לו בלחש מאיים "בחיים, אבל בחיים שלך אל תפגע במישהו שלא מסוגל להגן על עצמו".
בתור חלק מהמניפסט מלא השנאה שלי, הצעתי להמשיך לבית הקברות הערבי, כי לא יתכן שנפגע רק בלאום אחד.
בדרך עברנו בפילבוקס, ושכנעתי אותם ללכת מכות עם ערסים שישבו על הספסלים ועישנו נרגילה.
חצי שעה מאוחר יותר הייתי עם שלושה אנשים פחות, ועם מישהי שדיממה מהפנים בגלל סכין תועה.

אחרי חירבון קצר בבית הקברות הישן, כבר היה ארבע לפנות בוקר.
אמרתי שממשיכים לת"א, זה כבר לא רחוק מכאן.
עצרנו ליד מסעדת בוכארה היפה. אמרתי לכולם להוציא את כל הכסף שיש להם, ושאני אלך "לארגן" אותנו על דברים שהם רק שמעו עליהם בסרטים.
כשהיו לי ביד אלף שלוש-מאות עשרים וארבעה שקלים ושמונים אגורות, חציתי את הכביש לתוך השכונה של הנרקומנים.

הקופה בגן מאיר כבר לא נראתה כ"כ ריקה, וגראנד מאגוס פאבל נעלם מהמפה לתמיד.

פלאפל

באחד הסיבובים ברחוב ראיתי שמחפשים עובד במזללה של עמרם, ברחוב המסגר, איפה ששורות המוסכים. הכסף במחבוא עמד להיגמר בקרוב, במיוחד עם כמה שהוצאתי על משקאות.
בתור הכנה התחלתי ללכת בצורה כפופה ושפופה יותר, קניתי ג'ינס בתחנה המרכזית הישנה, ועוד חולצה מהדוכן הסמוך, מהסוג שנושאת לוגו מוכר, אבל ברור שהיא לא בדיוק הדבר האמיתי, ובמרחק כמה צעדים משם קניתי את הזיוף הכי אופנתי שהיה להם.
נראיתי כמו סוג של קוואזימודו מתוצרת בת-ים, אבל זה לא היה מספיק.
כדי להתקבל לעבודה גרועה במקום גרוע, אדם צריך להראות מספיק מסכן כדי שירחמו עליו, וגם כמובן להתאים לסביבה.
איזור של מוסכים? אני צריך להיות מלוכלך, וזה לא סוד.
לפני שנכנסתי אל עמרם, השתפשפתי כנגד הקירות בדרך, עם הנעליים נכנסתי לשלולית של מים מעורבבים בגריז שנוזלים מהמוסכים אל הרחוב השחום.

היה לי שחור מתחת לציפורניים, כתמים על הבגדים, שיער שמנוני, וניסיתי להראות הכי עצוב שאפשר.
"אהלן, דוד. אני פה בקשר לעבודה".
"אה, סבבה, בוא כנס, שב תאכל משהו."
"שמע, אם הייתי יכול להרשות לעצמי ארוחות במקומות כאלה, לא הייתי מחפש עבודות..."
"שב, כפרה, זה עליי".
בירכתי אותו בשם אלוקים, ותוך כמה דקות כבר זללתי שווארמה, סלטים כיד המלך, ופיתות שהוא אפה במקום. החצילים שלו היו מצוינים, והוא אפילו נתן לי שניצל על הדרך. העבודה הזו כבר הייתה בכיס הקטן של הג'ינס שלי.

התנאים היו הגיוניים, משכורת מינימום, פלוס אוכל, פלוס בונוסים וטיפים, פלוס נסיעות, עמלות על לקוחות חדשים, ועבודה לא מסובכת כלל וכלל.
עמרם היה גאה בזה שהוא עושה את כל האוכל בעצמו. הוא היה הולך מוקדם בבוקר לקצב וקונה נתחים טריים לשווארמה, ואחרי שהיה מסדר אותה על השיפוד היה מכין חומוס ועיסת פלאפל טריים מגרגרים שהוא השרה במו ידיו בלילה הקודם.
אני הייתי מגיע בסביבות שמונה בבוקר, ופותח את המקום רשמית.
אשתו של עמרם הייתה עושה את התפקיד שלי, ועל פי התמונות שלה על הקיר, בטח הייתה הרבה יותר מוצלחת. בתמונות היא לבשה חולצות מנומרות עם מחשוף עמוק, חייכה בשיניים מוכתמות בקפה וסיגריות, וחיבקה מוסכניקים בזמן שהגישה להם פלאפל.
לא השליתי את עצמי, היה ברור שלא אהיה מוצלח כמוה, לפחות לא בתור אלברט מצרי, הגמד המגודל בעל המבט המושפל תמידית.
פותח בשמונה, אנשים באים לקנות שתייה חמה וקרה בשביל לפתוח את הבוקר.
היה לעמרם גם מדף דמוי קיוסק עם חטיפים, עוגיות וופלות, הוא קרא להן באפלות, והיה גאה בזה שהוא קונה אותן ביפו בזיל הזול ומוכר במחיר שהוא כפולה של שמונה-עשרה, "זה גם מכניס כסף, וגם עושה ברכה!" הוא היה אומר כל פעם שסיפר על הבאפלות, והוא היה מדבר עליהן לפחות פעם ביום, ורק איתי, כי הלקוחות כמובן לא היו צריכים לדעת את כל זה.
לעמרם לא היו רישיונות של ממש, לא למכירת מזון, ולא למכירת משקאות, אבל בכל זאת הוא מירר את חייהם של המסעדנים והקיוסקים הסמוכים, ע"י התחרות שהוא יצר, ועוד כמה טריקים שהיו לו בשרוול.
תעודת הכשרות שעל הקיר הייתה אמיתית לגמרי, והוא היה גאה בזה.
החל מהשעה אחת עשרה המקום היה מתמלא באופן מוגזם לחלוטין באנשים שהיו בורחים מהמוסך שלהם בשביל לטעום את מה שיצא מבין ידיו של עמרם.
התור היה ארוך מאוד, ולמרות שהיו לו שולחנות גם בפנים וגם בחוץ, הרבה אנשים היו נאלצים לחזור לאכול במוסך. בזמן שהם עמדו בתור, התפקיד שלי היה להנעים את זמנם עם כדורי פלאפל חמים. זה היה תכסיס כדי לגרום להם לחזור, וגם כדי לפתוח להם את התיאבון. כדור פלאפל אחד לא מספיק לשום דבר, מלבד לגרום למיצי הכיבה להתפרע, וללקוח להשתגע כשהוא מגיע לדלפק. אנשים היו קונים יותר מנות ממה שהם היו מסוגלים להאביס על משפחה שלמה, אבל תמיד היו יוצאים עם חיוך, וקצת טחינה בצד של הפה.
מדי פעם הלקוחות שאלו לאן נעלמה סימה, אשתו של עמרם, והוא היה צועק ממעבר לדלפק שהיא נחה בבית, או במילים שלו "נמאס לה לשרת אתכם, עכשיו היא שוכבת על הספה, רואה טלנובלות, אבל אל תדאגו, בטח ימאס לה בקרוב והיא תחזור לפה חיש מהר!", בד"כ הוא היה מוסיף צחוק מועשר בח' ו-ע', ואז מסתובב חזרה לפרוס מהשווארמה, להוציא את הפלאפל והחצילים מהשמן, ומדי פעם לסובב את הבשר על המנגל.

לא ראיתי את עמרם רוחץ ידיים מעולם, אבל לפחות ידעתי שהכלים נקיים כי שטפתי אותם בעצמי.
המסעדה הייתה נסגרת מוקדם יחסית, אבל זה היה גם בשעה שכל המוסכניקים התקפלו הביתה, אז היה בזה הגיון. עמרם היה נשאר עד שהחשיך, מנקה יחד איתי את המטבח, מכין את הכלים למחר, וממחזר שמן. די הופתעתי שהוא בכלל מחליף את השמן, אבל מסבר שנקיון המסעדה ואיכות האוכל היו במקום הראשון. המקום האחרון כנראה היה שייך להיגיינה האישית.

ביום השלישי או הרביעי של השבוע השלישי שלי במסעדה כבר חיפשתי סיבה לעזוב.
הדמות של אלברט מצרי הייתה ענייה מדי לטעמי. לא אהבתי להישאר באותה דמות לזמן רב מדי, ואלברט עצמו לא הציע גיוון רב.
כשלקוחות היו באים זה היה בעיקר "אהלן דוד", כשהדוד לפעמים התחלף באיזה אבאל'ה, או גבר, או אחי אם האדם היה בעל חזות צעירה, או התנהג כאילו שהוא צעיר בנפשו.
לפעמים היה מתגנב גם איזה "שלום לכבודו" או "אהלן צדיק!", במיוחד כשהיה מדובר בלקוחות מכובדים, עשירים, או דתיים.
נשארתי עד מאוחר, ועמרם שהסתובב כל אותו היום עם פרצוף מעט מוחמץ, כל הזמן ניסה להגיד לי משהו, ואז וויתר.
שמתי לב עוד באותו הבוקר שהייתה לו תחבושת גדולה על היד (פרט שלא הפריע לו לגעת באוכל של כל הלקוחות, בלי יוצא מן הכלל).
אז כאמור עמדנו במטבח, עמרם הסתובב אליי עם דמעה בעין.
"שמע, בבר, אני צריך את העזרה שלך, יש משהו שאני כבר לא יכול לעשות לבד".
"איך אני יכול לעזור?" שאלתי, קצת מופתע מהישירות והדמעות של הדמות החזקה הזו.
"אני צריך קודם לספר לך את הסוד, ורק אחרי זה תוכל להחליט. אני לא רוצה להפיל עליך סתם ככה, אתה בחור טוב, יש לך חיים הרבה יותר קשים משלי, אתה לא צריך את כל הצרות האלה, אבל אם תרצה, אני אשמח לעזרה".
הסתבר שסימה, אישתו, שכבה בבית, עטופה בתחבושות, סובלת מכוויות בכל חלקי הגוף, וזה מה שבעיקר ציער אותו.
הוא גולל בפניי סיפור ארוך וקשה.
"אתה בטח שאלת את עצמך איך אנחנו מצליחים כ"כ, ואין לנו רישיונות, אני ראיתי, אתה בחור חכם, צנוע ושקט, אבל יש לך שכל, אתה פה כבר כמעט חודש, בטח שמת לב".
"שמתי לב למה?"
"די, בבר, אתה לא תמים, אני פושע, אני משחד את כולם, אני זבל של בן אדם...", הוא פרץ בבכי.
שנינו ישבנו לאחד השולחנות הפנימיים. הוא שיחק עם התחבושת שלו, ניגב איתה את הדמעות והמשיך: "בהתחלה לא הלך לנו, היינו אנשים טובים מדי, סימה ואני עבדנו כמו חמורים, ובקושי סגרנו את החודש" הוא המשיך לשחק עם התחבושת שהייתה ספוגה לכלוך מיום עבודה שלם במטבח, וערב של ניקיונות.
"אחרי כמה זמן, גילינו שצריך לשחד את הפקחים, ואז הם עוזבים אותך. אז שיחדנו את הפקחים של התברואה, ואת הפקחים של העירייה, ואת האנשים ממשרד הבריאות, ואת האלה ממס הכנסה, ואפילו חלק מהמוסכניקים פה, בהתחלה אתה שולח להם ארוחה חינם לבוס, ואז הוא בא לראות במה מדובר, ואז אתה מפנק אותו על חשבון הבית כמה פעמים, ולאט לאט כל הפועלים שלו באים לפה, הוא אפילו מבהיר להם שאסור להם לאכול בשאר המקומות ברחוב".
"אז מה הבעיה?".
"לפני כמה חודשים פתחו את הסביחיה בצד השני של הרחוב, הסביח של אבנר, והוא היה יותר משופשף ממה שהיינו בהתחלה, הוא ישר שיחד את כל מי שצריך, והתחיל לגנוב לנו לקוחות. וגם יש לו רישיונות להכל, ככה שלא באמת יכולים לבוא אליו בטענות. יש לו עוד סניף במרכז העיר, ושם הוא עושה ים של כסף, וזה מאפשר לו להכנס להפסדים פה, אבל לצאת מרווח בסופו של דבר".
"ואתה סימה לא עמדתם בתחרות?"
"זה לא שלא עמדנו, בהתחלה הכל היה בסדר, ואז פתאום אנשים הפסיקו לבוא, הסתבר שהאבנר הזה והבנים שלו היו מביאים להם את האוכל לתוך המוסך, בלי תור, בלי כלום, טלפון אחד, ואתה מקבל את שולחן ערוך בדיוק דקה אחרי שנטלת ידיים לארוחת צהריים".
"אז איך הגעתם למצב שאתם עכשיו?"
"סימה התחילה ללבוש טייטס, להסתובב עם הבז'אז'ים חצי בחוץ, לאט לאט רוב האנשים חזרו, אחרי הכל אין גבר שיוותר על אישה שנראית טוב שנוגעת לו באוכל וזורקת לו חיוך, ואבנר, הוא דתי, אז הוא לא מביא נשים שיעבדו אצלו".
"אני לא מבין איפה הבעיה".
"רגע, בבר, תן לסיים", הוא אמר והדליק סיגריה זולה.
"אז סימה חשפה רגל פה, ושד שם, אבל זה היה בסדר, לא קינאתי, ידעתי שהיא עושה הכל בשבילנו, ובשביל שיהיה כסף לילדים. אבל אז אבנר התחיל להוריד מחירים, וכבר לא יכולנו לעמוד בזה, אז התחלנו לחבל לו בעסק, בקטנה".
"מה עשיתם?"
"סימה, הייתה נכנסת אליו למסעדה בלילה, דרך החלונות, למה יש לה גוף קטן. זורקת ג'וק לסלט, סיגריה לעיסה של הפלאפל, שיערות במרק קובה, פעם אפילו עשתה פישתונה לתוך הלימונענע שלו.
רק מה, הם קלטו אותנו, ובשבוע לפני שבאת לעבוד אצלי, הם שמו מתחת לחלון את הצ'יפסר ואת הגריל, וכשהיא זחלה פנימה, היא נפלה ישר לתוכם".

היה לי משעמם, אז הסכמתי, וגם לא התכוונתי להישאר יותר מדי זמן. עמרם היה איש טוב, והוא גם נתן לי סטיפה גדולה, בשביל שארגיש יותר טוב עם מה שאני עושה.
חזרתי בסביבות שלוש בלילה, נזהרתי ליד החלונות, עמרם סיפר לי על הזכוכיות והגדר תיל שהם פיזרו, ככה הוא חתך את היד שלו.
זה היה מופע הפרידה של אלברט מצרי.
הצ'יפסר והמנגל עדיין היו ליד החלונות, הם עשו את רוב העבודה בשבילי. הם החזיקו גם את בלוני הגז באותו חדר, ואני צחקקתי לעצמי כי זה באמת נראה לי מצחיק שאבנר ובניו על האש הולך להפוך למשהו טיפה יותר מוחשי ממה שמקובל.
אני, אלברט מצרי, איש הזיקית, עם כפפות לייטקס רפואיות על הידיים, לקחתי את החומר בערה של המנגל ושפכתי ממנו אל תוך הצ'יפסר בנדיבות. אח"כ עשיתי איתו גם שלולית גדולה על הרצפה, ווידאתי שהיא מגיעה עד לרהיטים והקירות עם השטיחים. השלב האחרון היה נקבים קטנים בצינורות הגז.
יצאתי דרך הדלת האחורית לגינה והחניה של המקום, ולפני שעברתי את הסף, הרמתי את מתג החשמל של המטבח. זה ייקח קצת זמן, אבל ייקח לי קצת זמן להתרחק.
רצתי בין צריפים של קשישים לבין סוכנויות רכב, עשיתי פניה חדה ליד מפעל המתכת המשפחתי.


היה לי על הראש כובע קש רחב שוליים.
ישבתי בפאב של טאטס, בקינג ג'ורג'. לאף אחד לא היה איכפת מהכובע כי המקום ממילא מלא במפגרים כל הזמן. עשיתי מבטא רומני וביקשתי שיגבירו את הטלוויזיה כשהתחילו החדשות.
סיפרו על שרפה ענקית ברחוב המסגר.

אנג'ליקה כהן

הייתה קפיצה לא הגיונית במזג האוויר.
פתאום נהיה ממש חם, ולמרות שאמרו שאמור לרדת גשם בכל רגע, הוא לא הגיע.
נאלצתי לנטוש את דמות הטרנסג'נדר, היה חם מדי בשביל להסתובב עם פאה ומייקאפ, שלא לדבר על חזייה ממולאת, גרביונים ושלל אביזרים לטיפוח שהייתי חייב שיהיו עליי עשרים וארבע על שבע.
למעשה זו הייתה הקלה, כי יכולתי סוף-סוף לתת לזיפים שלי לצמוח, אני נורא אוהב אנשים מזוקנים.

כדי להפטר מהדמות באופן סופי, החלטתי להיכנס לטבילה קטנה בים. זה לא היה מסובך מדי.
הלכתי לחוף חצי הומה (בהתחשב בשעות היום והחום הבלתי נסבל), ועמדתי במרחק מספיק סביר כדי שלא יבחינו בכלום, אבל עדיין יראו משהו.
התחלתי להוריד את השמלה לאט-לאט. בזווית העין ראיתי אנשים בוהים ומתקרבים בנונשלנטיות.
השמלה הפרחונית ירדה, ונשארתי בחזייה צהובה וגרביונים בצבע גוף שכיסו על תחתונים תואמים (אבל גבריים). הורדתי את הגרביונים וקיוויתי שלא רואים את שיערות הרגליים. נכנסתי למים, וזרקתי את החזייה באוויר, בדיוק ברגע שבו המים כיסו את פלג הגוף העליון שלי.
הסתובבתי וראיתי שקבוצה של פועלים זרים בוהה בי.
באופן מחושב, נופפתי להם לשלום, וסימנתי להתקרב אליי, והם כמובן מצידם לא היססו.
תערובת ססגונית של אנשים בעלי חזות רומנית ואוריינטלית רצה לכיווני, וביניהם היו גם שני ניגרים שעליהם בניתי הכי הרבה.

לקחתי אוויר וצללתי.
שמתי אבן בתוך הפאה, והשארתי אותה על הקרקעית.
הייתי באזור העמוק רדוד, קרוב לשני מטר עומק. שחיתי מהר ובצורת פרסה. עד שהקבוצה הלהוטה הגיעה למקום שהייתי בו, ונלחצה מעט כי נעלמתי ללא היכר, אני כבר הלכתי באופן הכי סתמי בעולם לכיוון המחלצות שלהם.
הניגרים סיפקו לי האחד חולצה בצבע צהוב (שהתאימה יופי לתחתונים שלי) והשני מכנס דגמ"ח של שבע שמיניות וכפכפי אצבע פרחוניים.

הלכתי למחבוא שלי בגן העיר, הייתי צריך כסף בשביל לעבור לדירה חדשה.

זה היה חור קטן ונעים באמצע בוגרשוב, קומת מרתף, מטבח שהוא גם סלון, מקלחת שהיא גם שירותים, שני חדרים קטנים יחסית, וסוג של חדר ארונות.
הרשתות היו קרועות ומדי פעם חתולים היו נכנסים וישנים איתי במיטה. זה לא הפריע לי כי לא התכוונתי להישאר שם הרבה.
את השבוע הראשון ניצלתי בעיקר לשינה, הייתי די מרוקן פיזית ונפשית אחרי כל הבילויים במועדוני הגייז, וגם הישיבה בבתי הקפה של הטרנסג'נדרים לא עשתה לי טוב, יותר מדי דיונים (מהסוג שלא מובילים לשום מקום) שהייתי חייב להשתתף בהם בכדי להראות שייך.

כבר היו לי שתי דמויות חדשות בראש, אבל בגלל החום חשבתי לחכות קצת עם אחת מהן, ולעבור ישר לדמות התייר שפיתחתי.
עכשיו רק נשאר לקפוץ לחנות באלנבי שמוכרת משקפיים בזול.

בוריס דוכיפטוב

אחרי כמה חודשים של משחק בסרטי פורנו, היה לי מספיק כסף לנוח.
שרפתי את הפאה, זרקתי את משקפי השמש לתוך הירקון, את הבגדים תרמתי לצדקה.
דמיינתי לעצמי את המסכן שיסתובב בבגדים עם כתמים ביולוגיים וריח שמזכיר את השירותים בקומה הרביעית וחצי של התחנה המרכזית.
שכרתי דירה קטנה בדרום תל אביב, מעל מכבסה, עם זכוכית משולבת בדלתות, וריצוף מהסוג שנקרא "ערבי". ביליתי את רוב היום בשכיבה באמבטיה, היא הייתה ישנה ומוכתמת, אבל נקייה, ויכולתי לשבת בה מהבוקר ועד הערב, מדי פעם הייתי פותח את הברזים בהתאם למזג האוויר, והיה אפילו עוד יותר נעים.
נהגתי להכניס את הראש למים, ולהאזין לרטט של מכונות הכביסה והייבוש בקומה מתחת, העברתי ככה שעות, בזזזזזז, בבזזזזזז, וררררררר, ורוווווום-ורווווווווום, ומדי פעם רק הייתי מרים את הגוף לכיוון הכיור כדי להקיא.

הייתי זקוק לזהות חדשה.

יום אחד כשהזמנתי פוקאצ'ה על בסיס חמאת שום (עם פטריות, תירס, עגבניות, קצת חסה, וקצח למעלה), הגיע שליח רוסי. על התג שלו היה כתוב מיכאל.
הלכתי עם השם הזה למים, סיימתי את הפוקאצ'ה וצללתי חזרה.
שיחקתי איתו בראש, זה לא הסתדר לי, החלטתי לקחת משהו דומה, הלכתי על בוריס.
צללתי פנימה, לקחתי שלוק ממיץ הענבים שהגיע יחד עם ההזמה שלי, וצללתי חזרה.
הוצאתי את הראש החוצה, לקחתי המון אוויר, וצללתי שוב. על הקרקעית ספרתי כמה זמן אני יכול להשאר שם, אני די בטוח שהתעלפתי אחרי כמה ניסיונות.

בערב הלכתי לבית קפה בשינקין.
הייתי בוריס דוכיפטוב, והיה לי סיפור מרתק לכל מי שהיה מוכן להאזין.
סירקתי את השיער בשביל מביך הצידה, הלכתי עם חולצת משי שגנבתי מהמכבסה למטה. הכפתורים העליונים היו פתוחים לרווחה.
לפני שיצאתי מהבית קיצרתי את שיער הערווה והדבקתי אותו לחזה בעזרת דבק נייר מהחנות של "הכל בדולר", אבל רק בכמה נקודות לא מאוזנות.

"...בגולאג רק צעקתי שאני רוצה ישראל, רציתי בכל הלב לעלות לארץ ולנשק את האדמה, בגלל זה  הייתי בכלא, בגלל זה קראו לי אסיר של ציון".
קראו לה מיקה, היא מלצרה בקפה פינתי. ממבט אחד כבר ידעתי שבעזרת ישיבה מסתורית בפינה, משחק נבוך, וטיפ גדול, אוכל להזמין אותה למשקה.
"חשבו אני מחביא סודות, בגלל אבא שלי היה עורך דין גדול בקייב. הצמידו לי אלקטרודות לגוף, וחשמלו שוב ושוב".
"זה כאב?" שאלה מיקה ומחצה לי את היד בדאגה.
"אחרי כמה זמן מתרגלים, אבל הם בני זונות, לא מספיק להם אני צורח, רוצים עוד ועוד, מגלחים עוד מקום, מצמידים אלקטרודות, וזה עוד מקום, ועוד אלקטרודות, ואני מתכווץ וצורח, וככה זה שוב ושוב, אולי כמה שנים, אולי יותר, אחרי זה מתרגלים שוב, אפילו לעכברושים שאוכלים את העור שלך, מתרגלים בלילה לשכב בלכלוך".
פתחתי את החולצה שלי כדי להוכיח את הנקודה, הצבעתי על שיער הערווה המודבק, "הנה, את רואה, גילחו גילחו כל הזמן, עכשיו זה נראה כמו של זה, נו, איך אומרים, קוף!".
"די, אתה לא קוף, אתה גבר נאה, ואני חושבת שאני מתאהבת בך, הסיפור שלך, הוא כ"כ לא רגיל...".
 "לא! את לא יכולה לאהוב את בוריס, אני כמו חיה!!! אין לי רגע מנוחה, בלילות אני מתעורר, אני חולם שנחשים בולעים לי את ה... נו, את יודעת".
ישבנו בגינה, על ספסל, שנינו שתינו והאלכוהול פתח לי את יכולת ההמצאה. שיקרתי ושיקרתי, אני די בטוח שעברתי את כל הגבולות בכמה וכמה נקודות בערב. מיקה בלעה את הסיפור שלי כמו נחש שבולע בולבול בגולאג.


בתור בוריס יכולתי לחוש אהדה עצומה ליהודים באשר הם, לאהוד כל דבר שמייצג את ישראל, ולספר בפה מלא שאני עובד בתור רופא משפחה.

אחרי כמה ימים טלפנתי למיקה וסיפרתי לה שפיטרו אותי.
היא נתנה לי את המספר שלה עוד באותו הערב, ולא חיטטה יותר מדי כשלא נתתי לה את שלי.
הסתבר שאבא שלה עבד במשרה בכירה בבית חולים פרטי בהרצליה, והיא סידרה לי עבודה.

זה היה בערב יום שישי, אני זוכר כי הכביש היה מלא במכוניות מלאות צעירים, וכולם נסעו למסיבות בזמן שאני נסעתי למחלקת היולדות בבית החולים. התיישבתי במסדרון והדלקתי סיגריה. היה ריק יחסית, ולא היה מי שיעיר לי. הרגשתי נורא עייף, זה תמיד סוחט אנרגיה להתרגל לדמות חדשה, במיוחד אם היא מצריכה מערכות יחסים.
בנקודה מסוימת כנראה שניקרתי, חלמתי בהקיץ על עצמי, רץ לתוך החדר הזה, איפה ששמים את הילודים הטריים. צרחתי מילים ברוסית וזרקתי באוויר את הסטטוסקופ שלי.
אני זוכר שעברתי מיטה מיטה ונישקתי את איברי המין של הילודים הזכרים.
הרמתי את הסדינים המנוקדים, היה עליהם לוגו של בית החולים וכתמים שכנראה כבר לא יצאו מהבד לעולם. קשה לדעת מי בן ומי בת, אז עברתי מיטה מיטה, נישקתי בולבולים, וחשבתי לעצמי שכשאתעורר אלך למכונה ואקנה פיצוחים, רצוי פיסטוק חלבי, פשוט היה לי דחף כזה.
בנקודה מסוימת אני זוכר שעפתי באוויר, זה נראה כמו דילוג מחלום לחלום, חלמתי על האבקות, וצרחתי "נו, יא טבייה פקאז'ו, אידי סיודה, פאדאיידי, אי יא ז'ה טיבייה אוביו, סקאטינה!!!" על אדם בחולצת פולו אדומה.
אני זוכר שנפלתי לתוך בריכה, היו נתזים של מים שעפו לכל הכיוונים, אני זוכר מיטה, אני זוכר יבבות שנשמעו לי כמו של חיות.

חשבתי שזה האפר החם של הסיגריה נופל לי על היד, שרף לי, פתחתי את העיניים, היו זכוכיות נעוצות ביד שלי, וזה שרף עוד יותר בשניה שהבנתי שאני כבר ער .
האיש עם בפולו האדומה רץ לכיוון שלי עם פח-מאפרה בגובה הברך, והרגשתי את החריץ במאפרה (זה שמניחים בו את הסיגריה) סודק לי את הלחי.
ברחתי.

בדרך הביתה היה לי המון זמן לחשוב, לא הייתי בטוח לאן כל זה מוביל, אולי הייתי אפילו זקוק לעזרה.
ידעתי שבזמן הקרוב כבר לא אשוב לבקר בבית הקפה של מיקה, וזה היה בסדר מבחינתי כי היא הייתה תמימה מדי.
אישה שמאמינה לכל בוריס דוכיפטוב שמספר לה מעשיות מהגולאג, היא אישה שחושפת את עצמה לפגיעות ובעיות, ואולי, היקף הבעייתיות שלה גדול אפילו משלי.

למחרת בבוקר כבר היה לי שיער קצוץ, פנים מגולחות למשעי, ושוב הייתי בקרקעית האמבטיה, מאזין לוווש ווש וושששששש, ברזזזזזזזזזז ורארררווווווווופם של המכבסה, עוצר את הנשימה וחושב על דמות חדשה.

ספסלים

זרקו אותי מהדירה באבן-גבירול כי עשיתי יותר מדי רעש.

קוקסינל שהתגורר תחתיי (או קוקסינלית שהתגוררה – היה קשה להבין מהפעמים החטופות שראיתי אותה באמצע הלילה) התלוננה לוועד כמה פעמים. היא טענה שאני עושה יותר מדי רעש.

השארתי שם את המצעים, ממילא היה חם מדי.

שמתי בתיק את הבגדים הכי אופנתיים שלי, בבגדים שלא רציתי, סתמתי את הכיורים, המקלחת והאסלה. פתחתי את כל הברזים ויצאתי לדרכי.

היה עדיין מוקדם, ונכנסתי למספרה האופנתית הראשונה שראיתי בדרך, זה היה בבוגרשוב. היה תפוס, אבל הספר הסתכל עליי במבט שרמנטי ואמר לי לחזור בעוד חמש דקות והוא יתפנה במיוחד בשבילי.

חזרתי אליו אחרי רבע שעה עם משולש פיצה ביד אחת, ושקית עם סושי ומיץ ענבים ביד השניה.

לא ידעתי איך להסביר לו איזה תספורת רציתי בלי להעליב אותו, אבל בסופו של דבר הצבעתי על התספורת הכי מטרוסקסואלית ומביכה שהייתה על הקיר.

הגעתי לגן מאיר כשכבר היה חשוך.

שמתי את התיק על אחד העצים, והתחלתי לפזז במעלה ומורד השביל בחינניות. בעודי מנענע את הישבן, פנתה אליי אישה (מפתיע מאוד בהתחשב במראה שלי). היא הציעה לי כסף.

"את שוטרת?"

"אני נראית שוטרת?!"

"אני נראה כמו זונה ממין זכר?!"

"כן..."

"טוב, את צודקת, אבל לא חשבת אפילו לרגע שאני אולי פונה לקהל הגברי? הסתכלת עליי בכלל?"

"אתה צודק, סליחה."

"טוב, נו, בואי, איפה את גרה?"

הלכנו אליה לדירה, הסתבר שהיא גרה בבניין שצופה אל הפארק, והיא ראתה אותי מהחלון. במדרגות היא סיפרה לי שהיא מסתכלת מהחלון כמעט כל יום, וככה היא תופסת זיונים.

היא נראתה בסדר, מאוד מלאה, אבל זה ישב בפרופורציה וגם היו לה פנים יפות. על הדלת היה כתוב "כאן גרה בכיף מלי אסתר".

רוב הנשים שקוראים להן מלי הן בעצם מזל, למלי הזו קראו מלכה, והיא הייתה בקטע מוזר ביותר.

הקירות של הדירה היו מכוסים בתמונות של צעירים וצעירות, זה הלך בטורים קטנים, למעלה היו תמונות שהיא צילמה מהחלון, ואחרי זה היו תמונות שצולמו במיטה שלה.

הצגתי את עצמי בתור מוטי ברדוגו, היא רשמה את זה על הקיר, והוציאה את המצלמה מתוך מגירה שולחנית בסלון. רציתי לספר לה עוד על עצמי, נורא רציתי לחלוק את סיפור החיים שהמצאתי בזמן שחיכיתי לפוטו-מאקי שלי, אבל היא השתיקה אותי, צילמה, וחילקה הוראות.

מלי הייתה די מנוסה, או שאולי "מתוכננת" הייתה המילה הנכונה יותר. היא עשתה סטריפטיז איטי, ובמהלכו השתפשפה על הברך שלי עד שגמרה (כל זאת עוד מבלי להוריד את הבגדים של אף אחד מאיתנו לגמרי). זה לקח בערך עשר דקות, וחשבתי שזה כל הקטע שלה, אבל זו הייתה רק ההתחלה.

היא הורידה את החולצה שלי ומצצה לי את הפטמות. אח"כ היא מצצה לי בכלליות, כשכל כמה דקות היא קטעה את זה ועלתה להתנשק איתי. היא לא רצתה לתת לי לגמור. בסופו של דבר היא התחילה להיחנק (מבחירה), ואז היא הפילה אותי אחורה, הורידה את התחתונים שלה, והתיישבה לי על הפנים.יחסי הגוף שלנו היה מספיק טובים כדי שהדגדגן שלי יהיה בדיוק בפה שלי. והיא המשיכה לרדת לי שוב, בהפסקות, וכשהיא לא ירדה היא מצצה לי את הביצים. בסופו של דבר, ורק אחרי שהיא גמרה שוב, היא נתנה לי לגמור בתוך הגרון שלה.

אח"כ היא שוב העמידה לי אותו, ואז רכבה עליי (ושפשה את הדגדגן שלה תוך כדי), שנינו גמרנו.

אחרי רבע שעה זה חזר על עצמו.

גמרתי ארבע או חמש פעמים, ועוד פעם או פעמיים שאי אפשר להחשיב לגמירה, אבל כן אפשר להחשיב כהתכווצויות מלוות בבצורת.

כשהיא סיימה להנות (ולמעשה לאנוס אותי), היא הלכה להתקלח, אבל קודם השאירה על שידת הטואלט אלפיים שקלים, בשטרות של מאתיים.

בזמן שהיא התקלחה חיטטתי לה בדירה. מלבד כל התמונות על הקיר הדרומי, לא הצלחתי למצוא שום זכר לאדם אחר שאי פעם היה שם או היה קרוב אליה.

היא יצאה עטופה במגבת וורודה. היא לא טרחה להתנגב, והרגליים שלה השאירו סימנים רטובים בכל צעד שהיא עשתה. היא נצמדה אליי.

"רוצה להשאר לישון?"

"אני לא יודע אם זה רעיון טוב, את באמת רוצה לארח אותי פה?"

"שמע, מוטי, אני לא מציעה לכל אחד להשאר, הרוב עפים מפה אחרי הגמירה הראשונה, ותשעים וחמש אחוז מהם גם עושים את זה בחינם".

פתחתי את המגבת שלה, ותפסתי שד. מצצתי קצת את הפטמה, ואז מצצתי את השניה, בשביל הסימטריות.

"חכי לי במיטה, אני ארד להביא לנו משהו לאכול".

בחמש לפנות בוקר, מלי התעוררה וגילתה שהיא עדיין לבד בבית. מתוך שיעמום ובדידות היא ניגשה לחלון, במקרה הטוב היא תראה שם קורבן חדש ואולי סיכוי לאהבה, במקרה הרע, חשבה לעצמה, עדיין תהיה שם זריחה, והכל יהיה בסדר, יחסית.

על הספסל, ממש מול החלון שלה, כאילו כדי לעצבן, מוטי ברדוגו ישן שנת ישרים, ובדיוק חלם על עוד 2000 שקלים שמצאו את דרכם אל המחבוא.

למלי לא הייתה שום דרך לדעת שבשמונה בבוקר מוטי ברדוגו יהפוך למוטי עדן, מוסיקאי ומלחין ים-תיכוני שישכור דירת סטודיו מול התחנה המרכזית החדשה.

שולה ומוריס

שולה אל-פסי מוצאת אותי בגן מאיר
אני ג'וני פיש, אבל בשבילה אני יוני פישמן.

היא גרה עם בעלה מוריס (צייר מפורסם בעולם) בכיכר, והחלון שלהם יוצא למדרגות שמהן המכונית ב500אלף שחור עפה.

אני מתאהב בה + תיאור כמה היא שופעת ועסיסית לגילה

מישהו משאיר כתובות גרפיטי
אני נעלב כי חושב שזה עליי

בעלה נעלם בלילות ואני מזיין אותה ביום ובלילה

אני מתאהב

מגלה שיש סווינגרים בכל השכונה
ושהכוונה בכלל לרחמים השכן (גרפיטי שאומר שמזיינים אותה בלי רחמים)

בעלה מו-ריס הוא מרוקאי שמתחזה לצרפתי ולפעמים המבטא בורח לו
יש לו האמר אדום דובדבן

כשרחמים חוזר לשולה, אני עוזב, שבור לב.

בני ברק

קליניקה + משרד ייעוץ בבני ברק \ עזריאלי
הרב במיוטו (הרע במיעוטו)
נראה כמו קרנף בתוך צנצנת

קראתי בוויקיפדיה היום, שיש מתקן מיוחד שפותח ע"י חרדים כדי לוודא את "תמימותה" של נערה כשמחפשים לה שידוך
ושיש משהו דומה, שמחפש סדרים ברקטום, כי יש עלייה בדתיות שעושות אנאלי כדי להשאר בתולות לחתונה

ענבר

שבור לב אחרי הרומן עם שולה, אני הולך להופעות, בעילום שם
יוצר קשר של כשבוע שבו מישהי מנחמת אותי
עם תיאור שלה ושל השבוע
בסוף השבוע (שבת) אני מגיע אליה הביתה
ואחרי חצי שעה היא שוברת לי את הזין לחצי, ומאז אני לא מדבר איתה.