פלאפל

באחד הסיבובים ברחוב ראיתי שמחפשים עובד במזללה של עמרם, ברחוב המסגר, איפה ששורות המוסכים. הכסף במחבוא עמד להיגמר בקרוב, במיוחד עם כמה שהוצאתי על משקאות.
בתור הכנה התחלתי ללכת בצורה כפופה ושפופה יותר, קניתי ג'ינס בתחנה המרכזית הישנה, ועוד חולצה מהדוכן הסמוך, מהסוג שנושאת לוגו מוכר, אבל ברור שהיא לא בדיוק הדבר האמיתי, ובמרחק כמה צעדים משם קניתי את הזיוף הכי אופנתי שהיה להם.
נראיתי כמו סוג של קוואזימודו מתוצרת בת-ים, אבל זה לא היה מספיק.
כדי להתקבל לעבודה גרועה במקום גרוע, אדם צריך להראות מספיק מסכן כדי שירחמו עליו, וגם כמובן להתאים לסביבה.
איזור של מוסכים? אני צריך להיות מלוכלך, וזה לא סוד.
לפני שנכנסתי אל עמרם, השתפשפתי כנגד הקירות בדרך, עם הנעליים נכנסתי לשלולית של מים מעורבבים בגריז שנוזלים מהמוסכים אל הרחוב השחום.

היה לי שחור מתחת לציפורניים, כתמים על הבגדים, שיער שמנוני, וניסיתי להראות הכי עצוב שאפשר.
"אהלן, דוד. אני פה בקשר לעבודה".
"אה, סבבה, בוא כנס, שב תאכל משהו."
"שמע, אם הייתי יכול להרשות לעצמי ארוחות במקומות כאלה, לא הייתי מחפש עבודות..."
"שב, כפרה, זה עליי".
בירכתי אותו בשם אלוקים, ותוך כמה דקות כבר זללתי שווארמה, סלטים כיד המלך, ופיתות שהוא אפה במקום. החצילים שלו היו מצוינים, והוא אפילו נתן לי שניצל על הדרך. העבודה הזו כבר הייתה בכיס הקטן של הג'ינס שלי.

התנאים היו הגיוניים, משכורת מינימום, פלוס אוכל, פלוס בונוסים וטיפים, פלוס נסיעות, עמלות על לקוחות חדשים, ועבודה לא מסובכת כלל וכלל.
עמרם היה גאה בזה שהוא עושה את כל האוכל בעצמו. הוא היה הולך מוקדם בבוקר לקצב וקונה נתחים טריים לשווארמה, ואחרי שהיה מסדר אותה על השיפוד היה מכין חומוס ועיסת פלאפל טריים מגרגרים שהוא השרה במו ידיו בלילה הקודם.
אני הייתי מגיע בסביבות שמונה בבוקר, ופותח את המקום רשמית.
אשתו של עמרם הייתה עושה את התפקיד שלי, ועל פי התמונות שלה על הקיר, בטח הייתה הרבה יותר מוצלחת. בתמונות היא לבשה חולצות מנומרות עם מחשוף עמוק, חייכה בשיניים מוכתמות בקפה וסיגריות, וחיבקה מוסכניקים בזמן שהגישה להם פלאפל.
לא השליתי את עצמי, היה ברור שלא אהיה מוצלח כמוה, לפחות לא בתור אלברט מצרי, הגמד המגודל בעל המבט המושפל תמידית.
פותח בשמונה, אנשים באים לקנות שתייה חמה וקרה בשביל לפתוח את הבוקר.
היה לעמרם גם מדף דמוי קיוסק עם חטיפים, עוגיות וופלות, הוא קרא להן באפלות, והיה גאה בזה שהוא קונה אותן ביפו בזיל הזול ומוכר במחיר שהוא כפולה של שמונה-עשרה, "זה גם מכניס כסף, וגם עושה ברכה!" הוא היה אומר כל פעם שסיפר על הבאפלות, והוא היה מדבר עליהן לפחות פעם ביום, ורק איתי, כי הלקוחות כמובן לא היו צריכים לדעת את כל זה.
לעמרם לא היו רישיונות של ממש, לא למכירת מזון, ולא למכירת משקאות, אבל בכל זאת הוא מירר את חייהם של המסעדנים והקיוסקים הסמוכים, ע"י התחרות שהוא יצר, ועוד כמה טריקים שהיו לו בשרוול.
תעודת הכשרות שעל הקיר הייתה אמיתית לגמרי, והוא היה גאה בזה.
החל מהשעה אחת עשרה המקום היה מתמלא באופן מוגזם לחלוטין באנשים שהיו בורחים מהמוסך שלהם בשביל לטעום את מה שיצא מבין ידיו של עמרם.
התור היה ארוך מאוד, ולמרות שהיו לו שולחנות גם בפנים וגם בחוץ, הרבה אנשים היו נאלצים לחזור לאכול במוסך. בזמן שהם עמדו בתור, התפקיד שלי היה להנעים את זמנם עם כדורי פלאפל חמים. זה היה תכסיס כדי לגרום להם לחזור, וגם כדי לפתוח להם את התיאבון. כדור פלאפל אחד לא מספיק לשום דבר, מלבד לגרום למיצי הכיבה להתפרע, וללקוח להשתגע כשהוא מגיע לדלפק. אנשים היו קונים יותר מנות ממה שהם היו מסוגלים להאביס על משפחה שלמה, אבל תמיד היו יוצאים עם חיוך, וקצת טחינה בצד של הפה.
מדי פעם הלקוחות שאלו לאן נעלמה סימה, אשתו של עמרם, והוא היה צועק ממעבר לדלפק שהיא נחה בבית, או במילים שלו "נמאס לה לשרת אתכם, עכשיו היא שוכבת על הספה, רואה טלנובלות, אבל אל תדאגו, בטח ימאס לה בקרוב והיא תחזור לפה חיש מהר!", בד"כ הוא היה מוסיף צחוק מועשר בח' ו-ע', ואז מסתובב חזרה לפרוס מהשווארמה, להוציא את הפלאפל והחצילים מהשמן, ומדי פעם לסובב את הבשר על המנגל.

לא ראיתי את עמרם רוחץ ידיים מעולם, אבל לפחות ידעתי שהכלים נקיים כי שטפתי אותם בעצמי.
המסעדה הייתה נסגרת מוקדם יחסית, אבל זה היה גם בשעה שכל המוסכניקים התקפלו הביתה, אז היה בזה הגיון. עמרם היה נשאר עד שהחשיך, מנקה יחד איתי את המטבח, מכין את הכלים למחר, וממחזר שמן. די הופתעתי שהוא בכלל מחליף את השמן, אבל מסבר שנקיון המסעדה ואיכות האוכל היו במקום הראשון. המקום האחרון כנראה היה שייך להיגיינה האישית.

ביום השלישי או הרביעי של השבוע השלישי שלי במסעדה כבר חיפשתי סיבה לעזוב.
הדמות של אלברט מצרי הייתה ענייה מדי לטעמי. לא אהבתי להישאר באותה דמות לזמן רב מדי, ואלברט עצמו לא הציע גיוון רב.
כשלקוחות היו באים זה היה בעיקר "אהלן דוד", כשהדוד לפעמים התחלף באיזה אבאל'ה, או גבר, או אחי אם האדם היה בעל חזות צעירה, או התנהג כאילו שהוא צעיר בנפשו.
לפעמים היה מתגנב גם איזה "שלום לכבודו" או "אהלן צדיק!", במיוחד כשהיה מדובר בלקוחות מכובדים, עשירים, או דתיים.
נשארתי עד מאוחר, ועמרם שהסתובב כל אותו היום עם פרצוף מעט מוחמץ, כל הזמן ניסה להגיד לי משהו, ואז וויתר.
שמתי לב עוד באותו הבוקר שהייתה לו תחבושת גדולה על היד (פרט שלא הפריע לו לגעת באוכל של כל הלקוחות, בלי יוצא מן הכלל).
אז כאמור עמדנו במטבח, עמרם הסתובב אליי עם דמעה בעין.
"שמע, בבר, אני צריך את העזרה שלך, יש משהו שאני כבר לא יכול לעשות לבד".
"איך אני יכול לעזור?" שאלתי, קצת מופתע מהישירות והדמעות של הדמות החזקה הזו.
"אני צריך קודם לספר לך את הסוד, ורק אחרי זה תוכל להחליט. אני לא רוצה להפיל עליך סתם ככה, אתה בחור טוב, יש לך חיים הרבה יותר קשים משלי, אתה לא צריך את כל הצרות האלה, אבל אם תרצה, אני אשמח לעזרה".
הסתבר שסימה, אישתו, שכבה בבית, עטופה בתחבושות, סובלת מכוויות בכל חלקי הגוף, וזה מה שבעיקר ציער אותו.
הוא גולל בפניי סיפור ארוך וקשה.
"אתה בטח שאלת את עצמך איך אנחנו מצליחים כ"כ, ואין לנו רישיונות, אני ראיתי, אתה בחור חכם, צנוע ושקט, אבל יש לך שכל, אתה פה כבר כמעט חודש, בטח שמת לב".
"שמתי לב למה?"
"די, בבר, אתה לא תמים, אני פושע, אני משחד את כולם, אני זבל של בן אדם...", הוא פרץ בבכי.
שנינו ישבנו לאחד השולחנות הפנימיים. הוא שיחק עם התחבושת שלו, ניגב איתה את הדמעות והמשיך: "בהתחלה לא הלך לנו, היינו אנשים טובים מדי, סימה ואני עבדנו כמו חמורים, ובקושי סגרנו את החודש" הוא המשיך לשחק עם התחבושת שהייתה ספוגה לכלוך מיום עבודה שלם במטבח, וערב של ניקיונות.
"אחרי כמה זמן, גילינו שצריך לשחד את הפקחים, ואז הם עוזבים אותך. אז שיחדנו את הפקחים של התברואה, ואת הפקחים של העירייה, ואת האנשים ממשרד הבריאות, ואת האלה ממס הכנסה, ואפילו חלק מהמוסכניקים פה, בהתחלה אתה שולח להם ארוחה חינם לבוס, ואז הוא בא לראות במה מדובר, ואז אתה מפנק אותו על חשבון הבית כמה פעמים, ולאט לאט כל הפועלים שלו באים לפה, הוא אפילו מבהיר להם שאסור להם לאכול בשאר המקומות ברחוב".
"אז מה הבעיה?".
"לפני כמה חודשים פתחו את הסביחיה בצד השני של הרחוב, הסביח של אבנר, והוא היה יותר משופשף ממה שהיינו בהתחלה, הוא ישר שיחד את כל מי שצריך, והתחיל לגנוב לנו לקוחות. וגם יש לו רישיונות להכל, ככה שלא באמת יכולים לבוא אליו בטענות. יש לו עוד סניף במרכז העיר, ושם הוא עושה ים של כסף, וזה מאפשר לו להכנס להפסדים פה, אבל לצאת מרווח בסופו של דבר".
"ואתה סימה לא עמדתם בתחרות?"
"זה לא שלא עמדנו, בהתחלה הכל היה בסדר, ואז פתאום אנשים הפסיקו לבוא, הסתבר שהאבנר הזה והבנים שלו היו מביאים להם את האוכל לתוך המוסך, בלי תור, בלי כלום, טלפון אחד, ואתה מקבל את שולחן ערוך בדיוק דקה אחרי שנטלת ידיים לארוחת צהריים".
"אז איך הגעתם למצב שאתם עכשיו?"
"סימה התחילה ללבוש טייטס, להסתובב עם הבז'אז'ים חצי בחוץ, לאט לאט רוב האנשים חזרו, אחרי הכל אין גבר שיוותר על אישה שנראית טוב שנוגעת לו באוכל וזורקת לו חיוך, ואבנר, הוא דתי, אז הוא לא מביא נשים שיעבדו אצלו".
"אני לא מבין איפה הבעיה".
"רגע, בבר, תן לסיים", הוא אמר והדליק סיגריה זולה.
"אז סימה חשפה רגל פה, ושד שם, אבל זה היה בסדר, לא קינאתי, ידעתי שהיא עושה הכל בשבילנו, ובשביל שיהיה כסף לילדים. אבל אז אבנר התחיל להוריד מחירים, וכבר לא יכולנו לעמוד בזה, אז התחלנו לחבל לו בעסק, בקטנה".
"מה עשיתם?"
"סימה, הייתה נכנסת אליו למסעדה בלילה, דרך החלונות, למה יש לה גוף קטן. זורקת ג'וק לסלט, סיגריה לעיסה של הפלאפל, שיערות במרק קובה, פעם אפילו עשתה פישתונה לתוך הלימונענע שלו.
רק מה, הם קלטו אותנו, ובשבוע לפני שבאת לעבוד אצלי, הם שמו מתחת לחלון את הצ'יפסר ואת הגריל, וכשהיא זחלה פנימה, היא נפלה ישר לתוכם".

היה לי משעמם, אז הסכמתי, וגם לא התכוונתי להישאר יותר מדי זמן. עמרם היה איש טוב, והוא גם נתן לי סטיפה גדולה, בשביל שארגיש יותר טוב עם מה שאני עושה.
חזרתי בסביבות שלוש בלילה, נזהרתי ליד החלונות, עמרם סיפר לי על הזכוכיות והגדר תיל שהם פיזרו, ככה הוא חתך את היד שלו.
זה היה מופע הפרידה של אלברט מצרי.
הצ'יפסר והמנגל עדיין היו ליד החלונות, הם עשו את רוב העבודה בשבילי. הם החזיקו גם את בלוני הגז באותו חדר, ואני צחקקתי לעצמי כי זה באמת נראה לי מצחיק שאבנר ובניו על האש הולך להפוך למשהו טיפה יותר מוחשי ממה שמקובל.
אני, אלברט מצרי, איש הזיקית, עם כפפות לייטקס רפואיות על הידיים, לקחתי את החומר בערה של המנגל ושפכתי ממנו אל תוך הצ'יפסר בנדיבות. אח"כ עשיתי איתו גם שלולית גדולה על הרצפה, ווידאתי שהיא מגיעה עד לרהיטים והקירות עם השטיחים. השלב האחרון היה נקבים קטנים בצינורות הגז.
יצאתי דרך הדלת האחורית לגינה והחניה של המקום, ולפני שעברתי את הסף, הרמתי את מתג החשמל של המטבח. זה ייקח קצת זמן, אבל ייקח לי קצת זמן להתרחק.
רצתי בין צריפים של קשישים לבין סוכנויות רכב, עשיתי פניה חדה ליד מפעל המתכת המשפחתי.


היה לי על הראש כובע קש רחב שוליים.
ישבתי בפאב של טאטס, בקינג ג'ורג'. לאף אחד לא היה איכפת מהכובע כי המקום ממילא מלא במפגרים כל הזמן. עשיתי מבטא רומני וביקשתי שיגבירו את הטלוויזיה כשהתחילו החדשות.
סיפרו על שרפה ענקית ברחוב המסגר.