יום שישי, 23 במרץ 2012

בוריס דוכיפטוב

אחרי כמה חודשים של משחק בסרטי פורנו, היה לי מספיק כסף לנוח.
שרפתי את הפאה, זרקתי את משקפי השמש לתוך הירקון, את הבגדים תרמתי לצדקה.
דמיינתי לעצמי את המסכן שיסתובב בבגדים עם כתמים ביולוגיים וריח שמזכיר את השירותים בקומה הרביעית וחצי של התחנה המרכזית.
שכרתי דירה קטנה בדרום תל אביב, מעל מכבסה, עם זכוכית משולבת בדלתות, וריצוף מהסוג שנקרא "ערבי". ביליתי את רוב היום בשכיבה באמבטיה, היא הייתה ישנה ומוכתמת, אבל נקייה, ויכולתי לשבת בה מהבוקר ועד הערב, מדי פעם הייתי פותח את הברזים בהתאם למזג האוויר, והיה אפילו עוד יותר נעים.
נהגתי להכניס את הראש למים, ולהאזין לרטט של מכונות הכביסה והייבוש בקומה מתחת, העברתי ככה שעות, בזזזזזז, בבזזזזזז, וררררררר, ורוווווום-ורווווווווום, ומדי פעם רק הייתי מרים את הגוף לכיוון הכיור כדי להקיא.

הייתי זקוק לזהות חדשה.

יום אחד כשהזמנתי פוקאצ'ה על בסיס חמאת שום (עם פטריות, תירס, עגבניות, קצת חסה, וקצח למעלה), הגיע שליח רוסי. על התג שלו היה כתוב מיכאל.
הלכתי עם השם הזה למים, סיימתי את הפוקאצ'ה וצללתי חזרה.
שיחקתי איתו בראש, זה לא הסתדר לי, החלטתי לקחת משהו דומה, הלכתי על בוריס.
צללתי פנימה, לקחתי שלוק ממיץ הענבים שהגיע יחד עם ההזמה שלי, וצללתי חזרה.
הוצאתי את הראש החוצה, לקחתי המון אוויר, וצללתי שוב. על הקרקעית ספרתי כמה זמן אני יכול להשאר שם, אני די בטוח שהתעלפתי אחרי כמה ניסיונות.

בערב הלכתי לבית קפה בשינקין.
הייתי בוריס דוכיפטוב, והיה לי סיפור מרתק לכל מי שהיה מוכן להאזין.
סירקתי את השיער בשביל מביך הצידה, הלכתי עם חולצת משי שגנבתי מהמכבסה למטה. הכפתורים העליונים היו פתוחים לרווחה.
לפני שיצאתי מהבית קיצרתי את שיער הערווה והדבקתי אותו לחזה בעזרת דבק נייר מהחנות של "הכל בדולר", אבל רק בכמה נקודות לא מאוזנות.

"...בגולאג רק צעקתי שאני רוצה ישראל, רציתי בכל הלב לעלות לארץ ולנשק את האדמה, בגלל זה  הייתי בכלא, בגלל זה קראו לי אסיר של ציון".
קראו לה מיקה, היא מלצרה בקפה פינתי. ממבט אחד כבר ידעתי שבעזרת ישיבה מסתורית בפינה, משחק נבוך, וטיפ גדול, אוכל להזמין אותה למשקה.
"חשבו אני מחביא סודות, בגלל אבא שלי היה עורך דין גדול בקייב. הצמידו לי אלקטרודות לגוף, וחשמלו שוב ושוב".
"זה כאב?" שאלה מיקה ומחצה לי את היד בדאגה.
"אחרי כמה זמן מתרגלים, אבל הם בני זונות, לא מספיק להם אני צורח, רוצים עוד ועוד, מגלחים עוד מקום, מצמידים אלקטרודות, וזה עוד מקום, ועוד אלקטרודות, ואני מתכווץ וצורח, וככה זה שוב ושוב, אולי כמה שנים, אולי יותר, אחרי זה מתרגלים שוב, אפילו לעכברושים שאוכלים את העור שלך, מתרגלים בלילה לשכב בלכלוך".
פתחתי את החולצה שלי כדי להוכיח את הנקודה, הצבעתי על שיער הערווה המודבק, "הנה, את רואה, גילחו גילחו כל הזמן, עכשיו זה נראה כמו של זה, נו, איך אומרים, קוף!".
"די, אתה לא קוף, אתה גבר נאה, ואני חושבת שאני מתאהבת בך, הסיפור שלך, הוא כ"כ לא רגיל...".
 "לא! את לא יכולה לאהוב את בוריס, אני כמו חיה!!! אין לי רגע מנוחה, בלילות אני מתעורר, אני חולם שנחשים בולעים לי את ה... נו, את יודעת".
ישבנו בגינה, על ספסל, שנינו שתינו והאלכוהול פתח לי את יכולת ההמצאה. שיקרתי ושיקרתי, אני די בטוח שעברתי את כל הגבולות בכמה וכמה נקודות בערב. מיקה בלעה את הסיפור שלי כמו נחש שבולע בולבול בגולאג.


בתור בוריס יכולתי לחוש אהדה עצומה ליהודים באשר הם, לאהוד כל דבר שמייצג את ישראל, ולספר בפה מלא שאני עובד בתור רופא משפחה.

אחרי כמה ימים טלפנתי למיקה וסיפרתי לה שפיטרו אותי.
היא נתנה לי את המספר שלה עוד באותו הערב, ולא חיטטה יותר מדי כשלא נתתי לה את שלי.
הסתבר שאבא שלה עבד במשרה בכירה בבית חולים פרטי בהרצליה, והיא סידרה לי עבודה.

זה היה בערב יום שישי, אני זוכר כי הכביש היה מלא במכוניות מלאות צעירים, וכולם נסעו למסיבות בזמן שאני נסעתי למחלקת היולדות בבית החולים. התיישבתי במסדרון והדלקתי סיגריה. היה ריק יחסית, ולא היה מי שיעיר לי. הרגשתי נורא עייף, זה תמיד סוחט אנרגיה להתרגל לדמות חדשה, במיוחד אם היא מצריכה מערכות יחסים.
בנקודה מסוימת כנראה שניקרתי, חלמתי בהקיץ על עצמי, רץ לתוך החדר הזה, איפה ששמים את הילודים הטריים. צרחתי מילים ברוסית וזרקתי באוויר את הסטטוסקופ שלי.
אני זוכר שעברתי מיטה מיטה ונישקתי את איברי המין של הילודים הזכרים.
הרמתי את הסדינים המנוקדים, היה עליהם לוגו של בית החולים וכתמים שכנראה כבר לא יצאו מהבד לעולם. קשה לדעת מי בן ומי בת, אז עברתי מיטה מיטה, נישקתי בולבולים, וחשבתי לעצמי שכשאתעורר אלך למכונה ואקנה פיצוחים, רצוי פיסטוק חלבי, פשוט היה לי דחף כזה.
בנקודה מסוימת אני זוכר שעפתי באוויר, זה נראה כמו דילוג מחלום לחלום, חלמתי על האבקות, וצרחתי "נו, יא טבייה פקאז'ו, אידי סיודה, פאדאיידי, אי יא ז'ה טיבייה אוביו, סקאטינה!!!" על אדם בחולצת פולו אדומה.
אני זוכר שנפלתי לתוך בריכה, היו נתזים של מים שעפו לכל הכיוונים, אני זוכר מיטה, אני זוכר יבבות שנשמעו לי כמו של חיות.

חשבתי שזה האפר החם של הסיגריה נופל לי על היד, שרף לי, פתחתי את העיניים, היו זכוכיות נעוצות ביד שלי, וזה שרף עוד יותר בשניה שהבנתי שאני כבר ער .
האיש עם בפולו האדומה רץ לכיוון שלי עם פח-מאפרה בגובה הברך, והרגשתי את החריץ במאפרה (זה שמניחים בו את הסיגריה) סודק לי את הלחי.
ברחתי.

בדרך הביתה היה לי המון זמן לחשוב, לא הייתי בטוח לאן כל זה מוביל, אולי הייתי אפילו זקוק לעזרה.
ידעתי שבזמן הקרוב כבר לא אשוב לבקר בבית הקפה של מיקה, וזה היה בסדר מבחינתי כי היא הייתה תמימה מדי.
אישה שמאמינה לכל בוריס דוכיפטוב שמספר לה מעשיות מהגולאג, היא אישה שחושפת את עצמה לפגיעות ובעיות, ואולי, היקף הבעייתיות שלה גדול אפילו משלי.

למחרת בבוקר כבר היה לי שיער קצוץ, פנים מגולחות למשעי, ושוב הייתי בקרקעית האמבטיה, מאזין לוווש ווש וושששששש, ברזזזזזזזזזז ורארררווווווווופם של המכבסה, עוצר את הנשימה וחושב על דמות חדשה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה