הייתה תקופה שטענתי שאני לסבית בשם ג'יני.
יצאתי למינרווה באופן קבוע, ונאלצתי לעשות שעווה ברוב הגוף. השתדלתי לאכול כמה שיותר, וככל שנהייתי עגול יותר, כך הייתה לי צורה נשית יותר.
מסיבות ברורות הסתובבתי עם שני זוגות תחתונים, ובבגדים רפויים ביותר, וכשקיימתי יחסי מין לסביים, תמיד נשארתי עם המכנסיים, ובכיתי כשהצד השני לחץ.
פעם אחת השתוללתי עם מישהי בשם אביבית. פגשתי אותה במסיבה, והגעתי אליה הביתה חצי שעה אחרי המגע הראשון. היא גרה בתוך כוך מוזר בקצה חניון שיצא באזור שבו אלנבי נפגש עם מונטיפיורי, ומהחלונות שלה ראו מכוניות חונות ובניין משרדים.
בכיתי כשהיא רצתה לרדת לי, עשיתי את רוב העבודה, ונרדמתי.
התעוררתי בגלל צעקות. מסתבר שחברתה חזרה הביתה ומצאה את שתינו ישנות יחד, ערומות ושיכורות.
כשהתעוררתי שוב, הייתי בבית חולים.
מסתבר שהחברה דקרה אותי בבטן עם בקבוק שבור. אמרו לי שאביבית יצאה בשלום עם כמה עשרות תפרים בפנים, ואפילו באה לבקר אותי, עד שמישהו מהצוות הרפואי סיפר לה שאני בעצם גבר.
השבוע הזה בבית החולים עשה לי רע מאוד. הייתי אמור לנטול תרופות מייצבות, והן נשארו בדירה ברחוב ויטל. במקום זה ניפחו אותי בתרופות מרשם אחרות, ואיכשהו המציאות התחילה להראות לי כמו ציור של פיקאסו מהתקופה הקוביסטית, בצבעים בוהקים במיוחד.
בשביל הצוות הרפואי הייתי אלמוני עם מיניות לא ברורה, אז החלטתי לשתוק כמה ימים. השתיקה שלי פורשה בטעות כדיכאון, וקיבלתי תרופות שיעזרו לי להתעודד. התרופות לא עזרו במיוחד, אבל עכשיו המציאות גם נשמעה מוזר בנוסף להכל.
ביום שישי בבוקר רצו לשחרר אותי מכיוון שכבר הייתי שלם פיזית, ולהחזיק אותי בחינם לא השתלם להם כ"כ.
היום הזה זכור לי במעומעם, בעיקר החלק שבו צרחתי "דברו אליי יפה, אני אדונאאאאאאיייייייי!!!".
התחנה הבאה – מחלקה פסיכיאטרית.
הפוחלצים במחלקה הסגורה נראו רגילים, אבל ידעתי שמאחורי הגב שלי הם זוממים לפגוע בי.
החלטתי להקדים תרופה למכה, ובשנייה שהרגשתי שהלשון שלי פעילה שוב, מיהרתי לספר שאני הוא לא אחר מהקדוש ברוך הוא, לכוד בגוף של בחור שמנמן. הייתי בדרכי לעזור לנפשות של צדיקים אשר היו כלואות בלימבו של התיקון הסודי, כשנדקרתי בבטני ע"י שליחה של בעל זבוב.
רובם ישבו בלי לזוז, עם הפנים שלהם מטפטפות לרצפה בעדינות. חלק מהם טיילו בסיבובים, חלק אחר צרח, או לפחות ניסה לצרוח עד שבאו החבר'ה עם המזרקים המרגיעים.
ניסיתי לתפוס את הבחור הכי שפוי שם לשיחה, קראו לו יעקב ארז, והוא היה בכותונת רופפת שחוברה למיטה שלו בשאקלים קטנים וצבעוניים. רוב האנשים במחלקה היו רכים מדי בכדי להתמודד עם מתכת, ולא יכלו לעזור לו, אז שחררתי אותו, וישבנו לדבר על המצב.
הסברתי לו שאני מנהיג צבאות ישראל, ושאני כאן כדי לעזור להם, אפילו שבמקור באתי בשביל לחלץ נפשות קדושים מתוך אי-הבנה מסורתית.
הוא בתורו סיפר לי שהוא לכוד על לא עוול בכפו, כי כל מה שהוא ניסה לעשות זה לממש את אהבתו עם כלבו באנג'י. משפחתו התנגדה לרומן, וכלאה אותו בכלוב, למרות שלדעתו, כמו ברומנים הגדולים, הוא ובנג'י עוד יפגשו, ודבר לא יעצור אותם.
השמיעו אוסף של ויואלדי דרך רמקולים מוטבעים בקירות, ונרדמתי.
אחרי כמה ימים שחררו אותי, כי נרגעתי למראית עין. לא היה לי זמן לממש את התוכנית שלי להשמדת הפוחלצים, אבל הייתי בטוח שהם לא יוכלו להזיק לי כעת כשאני הולך.
בתור מזכרת חרטתי ליעקב "יהוה" על הגב בעזרת אחד השאקלים. הוא היה כ"כ מסומם, שזה לא ממש הפריע לו. הלבשתי אותו חזרה בחליפה, והשכבתי אותו על הגב כדי שהאחים לא יראו את הדם עובר דרך הבד כשהם יבואו לקחת אותי.
בחוץ התחוללה סופת אבק, ולא ידעתי איפה אני נמצא, הייתי די מבולבל, בתור לסבית, ובמיוחד בתור הקדוש ברוך הוא.
עצרתי מונית, ואמרתי לנהג שיקח אותי לגן מאיר בתל אביב.
מסביב האבק צנח לקרקע, מכיוון שציוויתי עליו כך בכוחות מילותיי האלוהיות, ויכולתי לראות שאני נמצא על רחוב ז'בוטינסקי, אזור רמת גן.
יצאתי למינרווה באופן קבוע, ונאלצתי לעשות שעווה ברוב הגוף. השתדלתי לאכול כמה שיותר, וככל שנהייתי עגול יותר, כך הייתה לי צורה נשית יותר.
מסיבות ברורות הסתובבתי עם שני זוגות תחתונים, ובבגדים רפויים ביותר, וכשקיימתי יחסי מין לסביים, תמיד נשארתי עם המכנסיים, ובכיתי כשהצד השני לחץ.
פעם אחת השתוללתי עם מישהי בשם אביבית. פגשתי אותה במסיבה, והגעתי אליה הביתה חצי שעה אחרי המגע הראשון. היא גרה בתוך כוך מוזר בקצה חניון שיצא באזור שבו אלנבי נפגש עם מונטיפיורי, ומהחלונות שלה ראו מכוניות חונות ובניין משרדים.
בכיתי כשהיא רצתה לרדת לי, עשיתי את רוב העבודה, ונרדמתי.
התעוררתי בגלל צעקות. מסתבר שחברתה חזרה הביתה ומצאה את שתינו ישנות יחד, ערומות ושיכורות.
כשהתעוררתי שוב, הייתי בבית חולים.
מסתבר שהחברה דקרה אותי בבטן עם בקבוק שבור. אמרו לי שאביבית יצאה בשלום עם כמה עשרות תפרים בפנים, ואפילו באה לבקר אותי, עד שמישהו מהצוות הרפואי סיפר לה שאני בעצם גבר.
השבוע הזה בבית החולים עשה לי רע מאוד. הייתי אמור לנטול תרופות מייצבות, והן נשארו בדירה ברחוב ויטל. במקום זה ניפחו אותי בתרופות מרשם אחרות, ואיכשהו המציאות התחילה להראות לי כמו ציור של פיקאסו מהתקופה הקוביסטית, בצבעים בוהקים במיוחד.
בשביל הצוות הרפואי הייתי אלמוני עם מיניות לא ברורה, אז החלטתי לשתוק כמה ימים. השתיקה שלי פורשה בטעות כדיכאון, וקיבלתי תרופות שיעזרו לי להתעודד. התרופות לא עזרו במיוחד, אבל עכשיו המציאות גם נשמעה מוזר בנוסף להכל.
ביום שישי בבוקר רצו לשחרר אותי מכיוון שכבר הייתי שלם פיזית, ולהחזיק אותי בחינם לא השתלם להם כ"כ.
היום הזה זכור לי במעומעם, בעיקר החלק שבו צרחתי "דברו אליי יפה, אני אדונאאאאאאיייייייי!!!".
התחנה הבאה – מחלקה פסיכיאטרית.
הפוחלצים במחלקה הסגורה נראו רגילים, אבל ידעתי שמאחורי הגב שלי הם זוממים לפגוע בי.
החלטתי להקדים תרופה למכה, ובשנייה שהרגשתי שהלשון שלי פעילה שוב, מיהרתי לספר שאני הוא לא אחר מהקדוש ברוך הוא, לכוד בגוף של בחור שמנמן. הייתי בדרכי לעזור לנפשות של צדיקים אשר היו כלואות בלימבו של התיקון הסודי, כשנדקרתי בבטני ע"י שליחה של בעל זבוב.
רובם ישבו בלי לזוז, עם הפנים שלהם מטפטפות לרצפה בעדינות. חלק מהם טיילו בסיבובים, חלק אחר צרח, או לפחות ניסה לצרוח עד שבאו החבר'ה עם המזרקים המרגיעים.
ניסיתי לתפוס את הבחור הכי שפוי שם לשיחה, קראו לו יעקב ארז, והוא היה בכותונת רופפת שחוברה למיטה שלו בשאקלים קטנים וצבעוניים. רוב האנשים במחלקה היו רכים מדי בכדי להתמודד עם מתכת, ולא יכלו לעזור לו, אז שחררתי אותו, וישבנו לדבר על המצב.
הסברתי לו שאני מנהיג צבאות ישראל, ושאני כאן כדי לעזור להם, אפילו שבמקור באתי בשביל לחלץ נפשות קדושים מתוך אי-הבנה מסורתית.
הוא בתורו סיפר לי שהוא לכוד על לא עוול בכפו, כי כל מה שהוא ניסה לעשות זה לממש את אהבתו עם כלבו באנג'י. משפחתו התנגדה לרומן, וכלאה אותו בכלוב, למרות שלדעתו, כמו ברומנים הגדולים, הוא ובנג'י עוד יפגשו, ודבר לא יעצור אותם.
השמיעו אוסף של ויואלדי דרך רמקולים מוטבעים בקירות, ונרדמתי.
אחרי כמה ימים שחררו אותי, כי נרגעתי למראית עין. לא היה לי זמן לממש את התוכנית שלי להשמדת הפוחלצים, אבל הייתי בטוח שהם לא יוכלו להזיק לי כעת כשאני הולך.
בתור מזכרת חרטתי ליעקב "יהוה" על הגב בעזרת אחד השאקלים. הוא היה כ"כ מסומם, שזה לא ממש הפריע לו. הלבשתי אותו חזרה בחליפה, והשכבתי אותו על הגב כדי שהאחים לא יראו את הדם עובר דרך הבד כשהם יבואו לקחת אותי.
בחוץ התחוללה סופת אבק, ולא ידעתי איפה אני נמצא, הייתי די מבולבל, בתור לסבית, ובמיוחד בתור הקדוש ברוך הוא.
עצרתי מונית, ואמרתי לנהג שיקח אותי לגן מאיר בתל אביב.
מסביב האבק צנח לקרקע, מכיוון שציוויתי עליו כך בכוחות מילותיי האלוהיות, ויכולתי לראות שאני נמצא על רחוב ז'בוטינסקי, אזור רמת גן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה